25 בדצמבר, 2009
בשעה טובה אני עוברת דירה. טוב, זו לא הייתה החלטה מתוכננת מראש, אבל היא בוצעה.
בגדול חשבתי הרבה זמן לעבור דירה, אבל לא היה לי זמן ובעיקר כוח לחפש דירה, אז המשכתי לחיות בדירה פצפונת בגבעה הצרפתית עם שותפה שהבגרות הנפשית שלה הולמת ילדה בת 14. אתמול, בעודי יושבת בבוקר בקמפוס עם חברה, צצה לה חברה אחרת ואמרה שהיא והשותפה שלה מחפשות שותפה חדשה אחרי שמישהו עזב בעצבים ובמהירות. המשך השיחה כאילו נלקחה ממערכון של דיבורים קצרים במ”ק. כמה? סלון? גדול? מכונת כביסה? עכברים? רואה היום? סבבה. וכבר אתמול בערב ראיתי את הדירה, התלהבתי ותוך שבועיים יהיה לי בית חדש עם שותפות שאני כבר מכירה ומחבבת.
כרגיל אני הולכת נגד העדר. כולם עוברים למרכז העיר, רחביה וקטמון ואני עוברת לדירה יפה, גדולה (עם מרפסת!) במחיר מציאה ומיקום נוח ב… פסגת זאב.
שנה חדשה, דירה חדשה, התחלה חדשה. אושר ונצנוצים!
21 בדצמבר, 2009
“השלבים הסופיים” בחתימה על הסכם שחרורו של גלעד שליט נחתמת (שוב) בימים אלו. ככה התקשורת טוענת לפחות. “התקשורת”, הגוף שאמור להוות כלב השמירה של הדמוקרטיה, אמור לשאול את כל השאלות, להביא את כל העובדות ומדי פעם, במקומות המתאימים, לחוות דעה.
הקולות היחידים המובעים בתקשורת פונים אל הרגש. הציבור נדרש להתייחס אל חייל חטוף כאל ילד, בן, הבן של כולנו. וכפי שכל הורה היה רוצה את בנו בטוח בביתו, כך גם כלל הציבור מתבקש להרגיש. מצד שני, המשפחות השכולות גם הן פונות אל רגשי הציבור ודורשות לא לשחרר את רוצחי אהוביהם בעסקת שחרורו של גלעד.
ישנו קול חסר. הקול הקר והמחושב, הקול שיפרט עבור הציבור מי הם המשתחררים, מהי הסיבה הספציפית בגללה נכלאו, לכמה הרוגים ופצועים הם אחראיים, מה הם צפויים לעשות כשישתחררו ויותר מכול- מהו הסיכון בשחרורם.
ההשלכות של שחרור רוצחים הן רבות. לא מדובר כאן רק על רוצח אינדיבידואלי שיחזור לפעילות חבלנית עצמאית (למה ליפות את הנושא לשונית? מדובר ברוצח שיחזור לרצוח). מדובר באלף רוצחים שיחזרו לפעילות מאורגנת נגד אזרחי ישראל, הם “יעבדו” בעצמם, יתכננו, יכשירו, ילמדו, ישלחו את הדור הצעיר “לפעילות” והעיקר- שחרורם יעלה את מוראל בקרב אנשיהם והם יאמינו שדרך רצח המוני של אזרחים ישראלים הם יכבשו את המדינה. הרוצחים שוחררו, אלף תמורת אחד, אפשר להמשיך לרצוח וגם לחטוף עוד כמה על הדרך כדי לשחרר את החברים שעתידים להיאסר.
לא רק שהתקשורת והממשלה מעלימים מן הציבור את המידע נטול הרגש, התקשורת גם מעצימה את הקריאה לנתניהו “לא להתמהמה”. “השלבים הסופיים”, “העסקה המתגבשת” ו”רגע מכריע” שוטפים את העיתונים ומזכירים שיש ילד שצריך לשחרר, ועכשיו. המדינה מלאה ב”ילדים” רגילים, חיים, נושמים וחופשיים, עם ביצוע עסקת שחרור החייל והאסירים, הרבה מאוד “ילדים” רגילים עלולים להפוך ל”ילדים שנהרגו בטרם עת” ואולי גם ל”בנים” שיש להחזיר הביתה.
אולי התמהמהותו של נתניהו נובעת מכך שהוא זוכר במדינה עוד בנים שצריכים להמשיך לחיות בחופשי, בעוד שהציבור חושב שיש רק בן אחד.
18 בדצמבר, 2009
בהמשך לפוסט הקודם המסקנה הנוכחית היא שזה לא ירושלים, זה אני.
אולי זו מן עייפות באמצע תקופה מתישה, אולי זה הנמנום שמגיע אחרי סיום כתיבת סמינריון, אולי זו השפעת החיזוק התמידי אותו אני מקבלת כשאני חוזרת לחיפה ש”לחיפה חוזרים בשביל להיקבר” ואולי אני סתם זקנה שמעדיפה להתכרבל מול תנור חימום מאשר לצאת לבלות. הנקודה היא שגם שבסופ”ש הזה, בו היה לי קצת יותר משעה פנויה והרבה יותר מ”סרט מרדים בסינמטק” ‘לעשות’, עדיין העדפתי להתכנס לתוך עצמי.
אחרי חודש שלם של כתיבת עבודות בעיר הקודש החלטתי לתת הופעה בחיפה ולהזכיר לאנשים שאני עדיין קיימת. מה גיליתי? שפעם גרתי פה.
כן, עיינו בחלק שיחה מרתק:
ע’: ”אה ש’ את זוכרת את מקפיסטה? היא פעם גרה פה”
ש’: “אה כן, כמה שנים את כבר גרה בתל אביב?”
נו חיפאים, כל האזור דרומית לקו זכרון-חדרה נחשב לתל אביב, גם אם זה ירושלים או אילת.
בעצם כדאי שאכתוב פוסט אישי ומיוחד לגבי הסופ”ש הזה בבית. משהו בסגנון של “לא רק שהגעתי לגיל בו אני מנשקת למזל טוב חברות ילדות בחתונתן, עכשיו אני גם מנשקת אותן בעת ניחום אבלים” או במילים אחרות “פעם היינו 4 חברות ילדות, עם הזמן, אחת נהרגה, ה- 2 האחרות התחתנו והאבות של כולן, מלבד שלי, כבר מתחת לאדמה”. העיקר שיש סופגניות של שמו, גם בשבעה.
לפחות עכשיו יש לי תשובה לכל “מאיצי החתונה” החביבים עלי ביותר: “מה להתחתן? אוי ואבוי! אתם לא יודעים שהסטטיסטיקה מראה שרוב הסיכויים שאבא שלי יתפגר בין חודשיים לשנה אחרי החתונה?”