יש לי רגעי נחת קטנים בחיים, במיוחד בתקופה האחרונה. תקופת מועדי א’ הסתיימה לה ועם סופה הגיעו גם הציונים. יש לציין שזהו הסמסטר הגרוע ביותר בתולדותי עד כה. מה שמשליך ישירות על תקופת מועדי ב’: שלושה מבחנים ועבודה, נפלא. אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי סופ”ש בחיפה, וזה בסדר, בהחלט מעדיפה להישאר בירושלים.
ביום שני בלילה נסעתי לחיפה למען יום סידורים ארוך ומעיק מהרגיל ביום שלישי, מה היה לי שם?
קוסמטיקאית שציינה שהנקבוביות שלי כבר התרחבו פיזית מרוב הזוהמה שבהם, בעודה מוחצת את פני בניסיון לנקות אותם. משם המשכתי לרופא השיניים שאיחר בחצי שעה, התנצל, וריתק אותי לכסא שלו למשך שעה שלמה. הוא הראה לי את ההערות של השיננית שלו לגבי מצב שיני וגרם לי להרגיש כמו ביום הורים. ואז הוא חפר לי בפה, חפר, קדח, בנה פיגומים, ומילא את החפירות. מדי פעם התעצבן כשראה שהרגליים שלי לא שוכבות ישר על הכסא אלא מטיילות בחלל החדר בניסיון נואש להימלט. וכשיצאתי אמר לי לקבוע עוד שני תורים ארוכים במיוחד. וזה מלבד העקירה הכירוגית שמתוכננת לשבוע הבא.
אני עדיין לא יודעת מה גורם לרופא שיניים להוציא אותי מאיפוס כל כך. רופא שיניים עבורי זה כמו פסיכולוג, מוציא את כל הפחדים הכי עמוקים שבי ומשתק אותי חסרת אונים ותזוזה לכסא, כשאפילו לבלוע את הרוק שלי עצמאית אני לא יכולה. בשביל זה יש משאבה. במבט נואש קניתי בקבוק מים קרים ביציאה כדי להכין את עצמי לרופא הבא, אבל מה? לא הרגשתי את השפתיים שלי, וחלק מהאף, מה שעזר לחולצה, למכנסיים ולאספלט לשתות.
חצי רטובה הגעתי לרופא הנשים, המתנתי בתור 45 דקות כדי שיחטטו לי בעוד חור. הרופא הזה קלט שאני לחלוטין לא איתו, לא מאופסת, לא מודעת למה קורה סביבי בכלל ושאל אם אני בסדר. הנהנתי בחיוב, הרי לא אבכה בפניו על זוועות רופא השיניים. הוא סיים לחטט, נתן לי מרשם ושחרר אותי לדרכי.
דרכי לסבתא כמובן, אחרי שחפרו לי כמעט בכל חור אפשרי בגוף (רקטום, מישהו?) הגיע הזמן לסבתא שתחפור לי בנשמה. הגעתי אליה עם נקבוביות שורפות, פה רדום וג’לי בין הרגליים אחרי שגם ירקתי על עצמי מי עדן קרירים, סיפרתי לה על כל אלה, אבל מה עניין אותה- אז מתי את מתחתנת? אני בכלל כבר נשואה, לא? לא.
חזרתי הביתה בלילה, רציתי רגע קטן של רוגע מול גבריאל ביירן, אבל בבית יש יס, וגבריאל ביירן מחכה לי בהוט, בירושלים. הבלגתי תוך כדי שינון “מחר… מחר…”.
אימי התלהבה עד מאוד שהגעתי הביתה והחליטה לקחת יום חופש ביום רביעי לרגל המאורע, יום כיף! אותו העברנו בבהייה בגופות, סליחה, בתערוכת עולמות הגוף בטכנודע, סליחה, מדעטק. כנראה שמישהו החליט שטכנודע זה שם לא מספיק קליט ומכובד אז החליפו אותו למדעטק, שהוא קליט פי… אכן. כל כך הרבה שמעתי על התערוכה הזאת, כל כך הרבה התלהבות, התלהבות ש… עברה אחרי 10 דקות במחיצת הגופות. הכרטיס אפשר להיכנס גם לתערוכות הרגילות בטכנודע, סליחה, מדעטק, אותם לא החליפו כבר 20 שנים. ונראה שאיבדתי את הילדה שבי, מה שפעם ריתק אותי לשעות, עכשיו נפסח אחרי מבט קצר. משם המשכנו לצהריים בפופולו, כדי להעלות בי עוד כמה זכרונות ילדות (יש להם אחלה בוואריה), ואז, נשברתי.
אחרי כמעט יומיים בחיפה כבר לא יכלתי יותר. אמא, סבתא, רופאים. די.
לפני 4 כבר יצאתי מהבית. לירושלים הגעתי אחרי 7, תוהה למה תכיפות האוטובוסים כל כך נמוכה. לדירתי הגעתי ב- 8, אוספת צו גיוס למילואים בתיבת הדואר, תוהה איך הם מצאו אותי כאן כי אף פעם לא עדכנתי אותם בשינוי הכתובת. ב- 8 וחצי עמדתי מול השער הסגור של מרכז לרנר וקיללתי את תשעה באב. ב- 9 זפזפתי בין הערוצים, בשלב מסוים בהיתי בבה”ד 1 והתחלחלתי בכל גופי. רואה מפקדים וצוערים כשבידי צו לכבוד סגן מקפיסטה, ליותר מדי זמן במקום אליו לא רציתי לחזור לעולם. הזונות גם שינו את ההצבה שלי. נקודת האור היחידה על הצו היא ששלחו אותו מאוחר מדי, ורשום עליו שגיוסי יותנה בחתימה על כתב הסכמה.
חכיתי לנקודת האור הקטנה של היום שלי, הרגע בו אראה את גבריאל ביירן מול עיני מקשיב לאיזה שעמומון, אומר מדי פעם הערות פסיכולוגיות מיותרות, פולט בטעות (או לא?) מילים במבטא האירי היפה שלו והעיקר, עושה פרצוף חכם. אה, גבריאל ביירן, פסגת חיי (העלובים, הא?). אבל לא! תשעה באב גם גזל ממני את פיסת ההנאה הזאת!
ועד כמה תשעה באב תרם לי היום? ובכן, קמתי בבוקר מוקדם כדי להספיק כל מיני סידורים באוניברסיטה, הגעתי ו… סגור! תשעה באב. הלכתי לרנר, חשבתי שאם פתוח בשישי ושבת אז בטח יהיה פתוח גם היום, אבל לא! גם להתאמן אי אפשר! התקשרתי לבסיס לברר את מהות הצו שלי, אבל לא! אין עם מי לדבר- תשעה באב! זפזפתי ברצף השידורים, רציתי לראות במי גבריאל המאמם יטפל היום ו… גם לא! פרק ארוך במיוחד של גיא פינס!
כ ו ס א מ א ש ל כווווווווולם! וגם תשעה באב. עכשיו אני נאלצת להמתין לטיפת נחת בשבוע הבא.