אני חושבת שהיום חיי החברה שלי הם טובים משהיו מעולם. בכל זאת, מצאתי את עצמי כרגע מחפשת מישהו לדבר איתו ולא מוצאת, פשוט פוסלת כל מי שעולה במחשבתי מסיבות שונות.
אתמול הייתי בארוחת ערב נחמדה עם חבריי הקרובים ביותר. היינו ארבעה, שתי חברות, ידיד ואנוכי. כשישבתי שם לקחתי רגע של שקט, התבוננתי בהם וחשבתי- וואלה, הסתדרתי. יש לי אחלה חברים. שלושה אנשים להם אני יכולה לספר את הכול, לקטר להם לנצח ולצחוק עד שכואבים לי שרירי הלחיים. שתי החברות היו הראשונות ללכת. אני נשארתי לבהות בבחור שוטף כלים ולקשקש. בעיקר נשארתי כי לא רציתי לחזור לדירה שלי, הדירה הריקה שלי.
אתמול הסתיים עוד פרק קצר בחיי. השותפה מהגיהינום עזבה. היא הודיעה לי שהיא עוזבת בהודעת טקסט, בצהרי יום חמישי. זה היה אחרי שבליל רביעי שכבתי רועדת, מקיאה וגוססת על רצפת השירותים, כשהרגליים שלי שרויות במסדרון והיא כלל לא התייחסה. בשלב מסוים דרשתי יחס. צעקתי לה, בצעקה השלישית היא פתחה את דלת חדרה לכעשרה סנטימטרים ושאלה אותי “מה?” לרגע חשבתי שאולי תקלוט לבד להביא לי כוס מים, לעזור לי לקום, לעשות משהו. אבל לא, היא סתם עמדה שם. יד אחת מחזיקה פלאפון, השנייה מחזיקה בדלת, רוצה לסגור אותה במהרה. חשבתי שאם כבר יוצא לנו להחליף מילה השבוע והיא לא פשוט חולפת על פניי ב”היי” אז אשאל אותה משהו חיוני. שאלתי אם היא טרחה לשטוף את הרצפה כשניקתה את הדירה היום, כי מנקודת המבט שלי, הרצפה מטונפת. היא ענתה ב”לא” וסגרה את הדלת. 12 שעות אח”כ שלחה הודעה ליידע אותי שאם אני נשארת כאן בסופ”ש שאדע שיהיה רעש כי היא אורזת ועוזבת, והיא לוקחת את המיקרו. התקשרתי אליה, כדי לתקשר איתה כמו אנשים נורמאליים, כמו שמצפים משותפות שגרו ביחד שנה וחצי. היא נפנפה אותי די מהר. אמרה שזו הייתה החלטה של הרגע האחרון. היא עוזבת את ירושלים, רוצה לעבור לגור במרכז.
מהרגע הזה עד שישי בצהריים לא ראיתי אותה. נדלקתי לחלוטין על הרעיון שהיא עוזבת. פרטי העזיבה שלה לא ממש הטרידו אותי, הרי לא היינו חברות, לא חיבבתי אותה במיוחד. תחילת שנה שעברה עוד ניסיתי להיות חברה שלה, הצעתי לה כמה פעמים לצאת ביחד, היינו יושבות ומדברות במטבח על קפה וסיגריה, היינו חברותיות. ואז התחילה סאגת הבחורים שלה, אני הפסקתי לעשן וביקשתי שלא תעשן במטבח והיא פשוט נסגרה בחדר שלה, יוצאת רק כדי ללכת לשירותים. בשישי היא הגיעה לארוז. לא הזכרתי את היחס הקר שלה אלי כשהייתי חולה והצעתי לעזור לה, היא אמרה לא תודה וסגרה את הדלת. שעה אחר כך הגיע אחד הבחורים שלה, מהיותר קבועים. אני ישנתי קצת, התעוררתי, יצאתי מהחדר לראות את החדר שלה כמעט ריק לחלוטין. הייתי די המומה, חשבתי שתעזוב בראשון בבוקר, לא בשישי בערב. אבל זו הייתה התוכנית שלה. חזרתי לחדר שלי להתלבש לקראת הארוחה עם החברים. יצאתי, התחלתי לבשל ואז קלטתי את השקט.
הסתכלתי סביב, במקרר עוד עומד המיונז פג התוקף שלה ו- 24 ביצים שיושבים שם כבר מספטמבר. לא יכול להיות שעזבה מבלי להגיד אפילו שלום, בזמן שהתלבשתי. היא לא עד כדי כך אנטיפתית. ואז נפתחה הדלת. הבחור שלה/פועל בניין/מאבטח רוסי עלה את כל המדרגות בפעם המי יודע כמה, הפעם במקום להוריד מיקרו, טלביזיה, בגדים וכו’, חזר רק כדי לקחת את המראה שלה ולנעול את דלת חדרה. הוא יצא, מבלי להגיד לי כלום. אחרי שתי דקות בהן עמדתי בשוק מוחלט במטבח נפל לי האסימון, היא הלכה. הלכה מבלי להגיד שלום. היא שונאת אותי? לא הייתה בנינו מספיק אינטראקציה כדי שתשנא אותי. ובתקופות שכן תקשרנו היינו די חברותיות אחת לשנייה. היא סתם ממש ממש אנטיפתית? לא יכול להיות. לא ברמה הזאת. הרגשתי כאילו מישהו זרק אותי הרגע בצורה כל כך לא מכובדת. לא מגיע לי יחס כזה, נראה לי. אולי כן מגיע לי יחס של אוויר?
כשיצאתי לפגוש את חבריי ונעלתי את דלת הדירה בהיתי לכמה שניות בשלט על הדלת שלנו, סליחה, הדלת שלי. חברה שלי עשתה לנו את השלט הזה כמתנת חנוכת בית בתחילת שנה שעברה. אחרי בהייה קצרה בשלט הורדתי אותו. סימני הדבק עוד נשארו על הדלת, אבל לא אכפת לי. העיקר שהשם שלה כבר לא שם. כשחזרתי לכאן אתמול בלילה, מיד פתחתי את המחשב לראות מי און ליין, העיקר לא להיות לבד. אחרי דקה של שקט, פתחתי את כל ארונות המטבח, העברתי את הדברים שלי למדפים הנמוכים יותר, הפכתי את הדירה לשלי בלבד. עד שתבוא שותפה אחרת לפחות. חזרתי למחשב, מאושרת מהמחשבה שעכשיו זו רק אני כאן ודיברתי עם חברה, אחת מהבנות שהייתה בארוחת הערב.
היא חברה קרובה שלי כבר מעל שנה. אנחנו מספרות אחת לשנייה הכול, או לפחות את כל הדברים החשובים. אבל פתאום, אתמול בלילה, היא טרחה לידע אותי שהיא יצאה עם מישהו כמה שבועות, והערב הם רבו. היו צריכים להיפגש מאוחר יותר והוא הבריז, או היא הבריזה, או חוסר הבנה כלשהו ונמאס לה ממנו. היא לא רצתה לספר לי קודם לכן, כי היא נפרדה מחבר שלה רק לפני חודש וחצי וכבר מצאה מישהו ואני לבד. חשבה שאכעס, או אתמרמר או מי יודע מה. אני לא מבינה את העניין הזה. היא חברה שלי, אני מאחלת לה רק טוב, למה שאכעס? למה שאקח את זה בצורה שלילית? בכל מקרה, התנהגתי כמקובל בשיחת בחורות, שאלתי עליו, אמרתי שהם בטוח ישלימו ובכלל, שתפסיק עם השטויות ותשלח לו הודעה שיבוא לזיין אותה במיידי. עדיף לעשות את זה מאשר לקטר על זה.
סגרתי את המחשב, נכנסתי למיטה ונרדמתי (במקרה הטוב) אחרי שעתיים של מחשבות. יש לי דירה ריקה, רק אני, לבד. אני בחורה של ‘לבד’. אני רגילה להיות לבד, ברירת המחדל שלי היא לבד. כל עניין החברים הזה שיש לי עכשיו הוא די חדש עבורי. החבר שהיה לי לתקופה קצרה שנה שעברה גם היה משהו מאוד יוצא דופן עבורי. אני אוהבת את הזמן שלי לבד. אבל עכשיו, הייתי מעדיפה לנצל את זמן הלבד הזה עם מישהו. מיטה זוגית, בבית ריק ואני לבד, לבד.
הבוקר התעודדתי, מוזיקה, רעש, עירום מלא, הלכתי, חזרתי, התקלחתי, לא חשבתי לרגע שמישהו יצוץ ויפריע לזמן שלי. היה נהדר. ואז התיישבתי ללמוד למבחן שיש מחר, חיפשתי קובץ מסוים והחיפוש הביא אותי גם לתיקיית ‘פח האשפה’, תיקייה שמאז שיש לי את המחשב הזה, עוד לא ניקיתי. הממצאים שם היו מחרידים. מצאתי יותר מדי התכתבויות מסנג’ר ביני לבין ההוא שצץ לאחרונה יותר מדי עם החברה החדשה שלו. כמובן שרותקתי להתכתבויות האלה וקראתי את כולן. קראתי, בכיתי, דמיינתי את המגע של העור שלו, דמיינתי את השפתיים שלו. נזכרתי באינטימיות שהייתה, שלא קיימת, עבורי לפחות. הוא, כפי שהבנתם מהפוסטים האחרונים, לא לבד.
רוקנתי את ‘פח האשפה’ וחיפשתי מישהו לדבר איתו (בסופו של דבר כן הצלחתי לסגור את הפינה איתה התחלתי את הפוסט, חשבתי שזה כבר לא יגיע) ולא מצאתי. ידיד שלי הוא נהדר, אבל יש גבול לסבלנות שלו לקיטורי בחורות. לשתי החברות לא רציתי להתקשר, כי שתיהן מסתבר יוצאות עם בחורים, ולא רציתי שירחמו עלי ויחשבו שלא צריך לספר לי דברים (כמו שאחת עשתה) כדי שלא אפגע, או מי יודע מה. שאר החברות שלי הן לא כל כך קרובות כמוהן, את אמא לא הבאתי בחשבון בכלל. אז לא דיברתי עם אף אחד. כתבתי פוסט.
בלוג תחליף ל’לבד’?