“חבר פייסבוק” אחד שם קישור לאתר של מרצ בו כל שמוק משועמם כותב פוסט למה הוא מצביע מרצ. אחר כך שלח לי הצעה לחברות- את התינוק של התנועה הירוקה מימד. אח”כ הופך למעריץ של גבי אשכנזי, לחבר בקבוצת הירוקים, בוחרים עלה ירוק, גם אני שם אמת בבחירות דמה בהר הצופים ותומך בציפי ליבני. אהבתי.
ברגע זה רחוב יפו ורחוב הנביאים פקוקים לחלוטין. שטראוס משום מה פנוי. תמוה. הפקקים של שישי בצהריים מסקרנים לחלוטין. שבוע הבא אעשה בדיקה מעמיקה יותר מדוע, כיצד והיכן הם נוצרים.
יש ראיון ממש לקקני וחביב במוסף של הארץ עם ציפי לבני. אם הייתי מעריצת ביבי או ברק הייתי מתעצבנת על המגמתיות. אבל אני לא, אז מה אכפת לי? אגב, ראיתי את הגברת ביום רביעי בהר הצופים. כוסית. מתיחת העור באזור הסנטר והצוואר יכול להיות רעיון טוב, אבל חוץ מזה, לבחורה יש אחלה גופה. כפרעליה.
אוי, העבודה מחלקים “סיכת בטחון” עם תמונה של ברק. רעיון חביב ביותר. אבל אחרי יום בתיק הסיכה כבר נשברה. מה זה אומר? עוד בנושא, מרצ מחלקים מן עץ ריחני לרכב. אצלי הוא תלוי בשירותים. יצא למישהו לראות את הפנקס של חד”ש? באחד מהעמודים הראשונים כתוב שהם בעד עור פנים חלק או משהו דומה. זה אומר שהמשך הקמפיין שלהם יכלול קרם נגד קמטים? פנקס מעולה, כתבתי עליו הייקואים במשך שיעור שלם- הייקו לדוגמא:
לבני לבני את
כל כך מגניבה לכי אל
האופוזיציה
אני יודעת, זה פוסט עלוב. בהזדמנות הבאה אכתוב על הפיכת סיטקרים לדבק דו צדדי והפגנת תמיכה בנסיגה חד צדדית מפייסבוק על ידי מודם דפוק של הוט. זונות.
תקופת המבחנים עוד לא החלה ואני כבר מרגישה כל כך מרוקנת. שיעורים, תרגילים, עבודות סיום, כל מיני פאנלים של פוליטיקאים מעצבנים שמסתובבים בקמפוס המנסים לעזור לי להחליט למי להצביע. מתרוצצת כדי להשיג את החומר של הקורסים אליהם לא טרחתי להגיע. מגלה שיש לי 8 מבחנים (!!!) בתקופת בחינות כל כך קצרה. כמה מהם גם באותו היום ובאותה השעה. כמה ממועדי הב’ שלהם גם באותו היום ובאותה השעה. בשביל לקבל אישור לעשות כמה ממועדי הג’ שלהם אצטרך למצוץ כמו כלבה טובה.
היום הבנתי שאני מסתובבת בחברה של over achievers. אחרת אין שום סיבה שאקבל 95 בעבודה ואתבאס. ידידי היקר קיבל 91 וגם הוא מבואס. אמות המידה שלנו נדפקו. אנחנו צריכים חברים טיפשים. מניחה שהדבר החיובי היחיד בתקופה הזו היא שהשיעורים, חלקם לפחות, נהיו מעניינים יותר לקראת סוף הסמסטר. אולי בעצם יש עוד משהו חיובי. עוד שבועיים הסמסטר מהגיהנום הזה יגמר. חודש אח”כ תקופת המבחנים השטנית תעלם ו… יתחיל סמסטר חדש. קליל יותר.
נראה שכל החיים אנחנו מתרוצצים כדי לסיים דברים ולהתחיל אחרים, ואז גם לסיים אותם. לפני כמה ימים ראיתי מישהו שלא ראיתי כבר מעל שנה. ואז בחנתי את עצמי. אז הייתי בת 23 וחצי, היום אני לפני 25. אני מניחה שאני נראית מבוגרת/זקנה יותר. אני בוודאי ממורמרת יותר, הרי מרמור רק גובר עם השנים, כנ”ל לגבי ציניות. כשגודלים אמורים להרגיש התקדמות בחיים. אני בעיקר מרגישה שקיעה. אני תוהה מה יש לי להציע לחברה, לעולם, לחברים שלי, לבן זוג עתידי, למקום עבודה כלשהו ומלבד ציניות (שנתפסת בכלל כדבר שלילי) אני לא ממש מוצאת משהו.
אבל נסיים בנימה אופטימית כלשהי, נראה לי. היום ראיתי מישהי שלמדה איתי שנה שעברה. ילדה דתייה בת 20-21. אז היא רק התחתנה, מיד נכנסה להריון והתחילה להקיא בשיעורים. עכשיו היא כבר חודש לפני לידה. אח”כ אמרתי לחברה אחרת “היא בקושי יודעת למצוץ לגבר וכבר צריכה להניק תינוק?”. החיים הטובים?
הבחירות מתקרבות ואיתן המחשבות החוזרות מי ראוי לקולי הצנוע והאם קיימת מפלגה שכזו בכלל. הפעם היחידה בה הצבעתי לכנסת הייתה ב- 2003. מניחה שהסיבה המרכזית בגללה הצבעתי הייתה כי הייתי בתקופה ההיא בקק”צ. הקלפי הגיע עד הבסיס ומי שהלך להצביע נהנה לעמוד בתור של כשעה במקום להירדם באיזה שיעור על ערכי צה”ל. אז הצבעתי, לליכוד. שרון נתפס בעיני כאיש של החלטות וביצועים. חיבבתי את הגישה שלו אז כשעבר את התעלה. אמרו לו כן לעבור, לא לעבור, מי יודע. אבל הוא בשלו בגישת ה”סע סע, יש לך עוד”. אבי היקר, מהיותו ליכודניק מקובע, שמח על הצבעתי ואני הצנעתי את היותי כנראה ימנית כי הרי השמאלנים הם המגניבים והאינטליגנטים. הימנים ברברים שמבינים רק כוח ולא חושבים על התמונה המלאה.
שנתיים קדימה, כבר הייתי משוחררת מאושרת. תוכנית ההתנתקות יצאה לפועל וסלדתי מכל לובשי החולצות הכתומות. ערב תוכנית ההתנתקות, נתניהו (שדי חיבבתי אותו עד אז בעיקר בגלל הסקס אפיל) פרש מהממשלה והפסיד כל קול עתידי אותו יכול היה לקבל ממני. הפרישה הזו נתפסה בעיני, ועדיין נתפסת, כבגידה. הוא הצביע בעד ההתנתקות ובפרישתו ערב ההתנתקות החליש את כוחה של הממשלה בתקופה לה הייתה זקוקה במיוחד לחוזק.
נריץ עוד קצת את הסרט והגענו לאשפוז השני של שרון. כשרבין נרצח הייתי בת 12. לא הייתי שותפה בנוער הנרות, הם לא עניינו אותי וגם לא התחברתי לאווירת פסטיבל רבין. האשפוז של אריק כן זעזע אותי. אולי כי הייתי בוגרת יותר, אולי כי הערכתי את האדם ואולי כי לא היו יותר מדי שמאלנים מטיפים שעצבנו אותי כמו שהיה בתקופת רבין. כשבועיים אחרי שהוא נכנס לתרדמת כבר לא הייתי בארץ. את הנסיעה הראשונה שלי בניו זילנד, משדה התעופה למרכז אוקלנד, ביליתי עם זוג אמריקאי מבוגר שתהה על המצב הפוליטי במדינה בעקבות אשפוזו של שרון. כשירדתי מהרכב תהיתי אם ככה כל הטיול שלי יהיה; אגיד שאני ישראלית ומיידית אצטרך להסביר, להצדיק ולפרש. במבט לאחור, זה באמת היה המצב. בבחירות 2006 שכבתי על איזה חוף באוסטרליה ולא חשבתי אפילו לרגע לבדוק אם אני יכולה להצביע משם וכיצד.
מלחמת לבנון השנייה תפסה אותי חולה מאוד בקמבודיה. שבוע שלם שכבתי במיטה חצי מעולפת, מחזיקה בידי את השלט של הטלביזיה ומזפזפת בין ה- CNN ל- BBC. בשלב מסוים, כאשר הצלחתי לעמוד למשך יותר מעשר דקות מבלי להתמוטט, גררתי את עצמי לטלפון קרוב והתקשרתי הביתה. שאלתי את אימא למה מראים בטלביזיה בלופים בלתי נגמרים איזה ילד ערבי קטן שמצביע על בור ואומר שזה הבית שלו. היא אמרה שאנחנו במלחמה עם החיזבאללה. שאלתי אותה מי הדפקט שחשב על הרעיון הגאוני הזה והתשובה שקיבלתי הייתה אזעקה מצמררת ו”אל תדאגי, אנחנו רק יורדים למקלט לכמה דקות”. כשהרגשתי טוב יותר נסעתי לראות את שדות הקטל ליד פנום פן. לקחתי מונית יחד עם שני בריטים. אחד ממוצא לבנוני. עמדנו מול הקברים ההמוניים של קמבודים חסרי גולגולות כשהבריטי/לבנוני קיבל SMS בו נכתב שבת דודה שלו נפגעה והיא מאושפזת, שבועיים לפני החתונה שלה. ברגע זה רציתי לערוף לעצמי את הראש, לקלוע אותו לתוך אנדרטת הגולגולות ולתת לגופי לפול באנונימיות לקבר ההמוני. אולי כי עדיין הייתי חלשה פיזית, הבחור די ריחם עלי ובחר לא להגיד לי כלום. בערב אפילו יצאנו יחד, שתינו, אכלנו, צחקנו ונראה שהכול טוב ויפה. קוסמופוליטיות. אבל זה לא היה הסוף איתו. הוא הוציא את העצבים שלו כשבוע אחר כך, כשקרוב משפחה אחר שלו נהרג. הוא עשה זאת בעזרת אימיילים עליהם מעולם לא עניתי.
יומיים אחר כך עברתי את הגבול לוייטנאם. התחברתי עם שלושה הולנדים וטיילנו יחד כשבוע. אני זוכרת ערב אחד, בו כולנו ישבנו בחדר שלי ושל אחת הבחורות, תהינו מה לעשות עם עצמנו, כשפתאום אימא שלי התקשרה. שיחת חולין שהסתיימה בעוד אזעקה. שמתי את הטלפון על ספיקר כדי שחבריי יוכלו לשמוע את האזעקה. ניתקנו את השיחה וחיכינו שאימא שלי תתקשר שוב אחרי החזרה מהמקלט. הם הזדעזעו שאנשים חיים ככה. אמרתי שאצלנו בצפון זה רק עכשיו במלחמה, אבל בדרום הארץ זו שגרה יומיומית. אין לי את המראה הישראלי המקובל וגם לא את המבטא, אז מי שלא רציתי שידע שאני ישראלית, פשוט לא ידע. ובכל זאת, לא ניסיתי להסתיר את הלאום שלי. כששאלו אותי מאיפה אני, עניתי, מישראל. כמובן שאחרי הצהרה שכזו התעניינו במצב בארץ, דעתי על המלחמה ועל “פשעי המלחמה” שאנו עושים. הפכתי למן דוברת/שגרירה, היו לי מפות של המזרח התיכון מצוירות על מפיות של פאבים בשפות שונות. איכשהו, בזמן ההסברים שלי קלטתי שאני לא הכי ימנית בעולם, לפחות לא כמו שהחשבתי את עצמי.
הייתה רק פעם אחת שנשארתי פעורת פה בלי רצון להגיב. הפעם הזו לא הייתה עם אירופאים מתנשאים וגם לא עם אמריקאים שחשבו שהם יודעים הכול יותר טוב מכולם. הפעם הזו הייתה כשבוע אחרי סוף המלחמה, ערב לפני הטיסה שלי חזרה לתאילנד. נפגשתי לארוחת ערב עם חברה ניו זילנדית והיא הביאה איתה שני חברים: בחורה ישראלית ויהודי אוסטרלי. בחור בן 20 שטייל קצת בארץ, עבד שבועיים באיזה קיבוץ וחשב שהתשובות לכישלון המלחמה נמצאות בידיו. הילד הזה, שמעולם לא החזיק נשק בידיו ולא יודע איך ההרגשה להיות עם אפוד, מ.ק. על הגב וקסדה על הראש, פירט את כל הסיבות מדוע ישראל הפסידה במלחמה. הסיבה המרכזית- לא הרגנו מספיק, לא הפצצנו מספיק ולא היינו צריכים להתחשב באוכלוסייה הלבנונית. עד הרגע הזה חשבתי שמי שלא חי את המציאות בארץ, רואה את התמונה הגדולה. הוא לא סובל, לכן יכול להישאר אובייקטיבי. הרגשתי את זה גם על עצמי. לא הייתי בארץ בתקופת המלחמה לכן לא התחברתי עם תגובות ה”צריך להפציץ את כולם” שקיבלתי מחברים ומשפחה. אבל הילדון הזה, שיש לו זכות הצבעה בארץ, זכות שהוא מנצל, נאחז בכעס וחושב שהתשובות בידיו. והתשובות הן עוד כוח. ועוד יותר כוח.
המבצע בעזה גרר לא מעט ויכוחים במשפחתי. בארוחת שישי האחרונה אבא שלי אמר שעברתי שטיפת מוח באוניברסיטה השמאלנית שלי. אימא שלי אמרה שאין לי זכות להעביר ביקורת על הלוחמה כי לא הייתי כאן במלחמה הקודמת. אם הייתי יודעת איך זה לברוח למקלט בהישמע אזעקה ולצאת רק אחרי נפילה, אז לא הייתי בכלל אומרת או חושבת את הדברים הללו. הצעתי לה לצעוק בקול רם ולעשות קול של אזעקה. ברגע שתעשה זאת אני אתזמן 15 שניות בהן ארוץ למקלט. כשהיא תפסיק לצעוק, אחזור הביתה ואז אוכל להמשיך את השיחה. היא אמרה שזה לא יעבוד, כי בלי השכן הפנסיונר בתחתונים, זה לא יהיה אותנטי. כן, ציניות היא תורשתית.
שוב גלשתי, אנסה לחזור לנושא המרכזי, ההצבעה בבחירות הנוכחיות. בעצם, שוב אגלוש, הפעם לתחילת שנות התשעים, כמה שבועות לפני בחירות כלשהן, יום שבת בצהריים, צומת מחניים. בצד אחד של הכביש עומדים חברי מר”צ, מחלקים בלונים וסוכריות כתומות. בצד השני של הכביש, עומדים חברי “הדרך השלישית”, מחלקים סוכריות בצבע סגול. הסוכריות הסגולות היו יותר טעימות. תמיד הייתה לי הערצה לגיבורי מלחמה וכחובבת נלהבת של רמת הגולן אין זה פלא שהפכתי לבחורה של קהלני עוד בטרם הייתי בת עשר. אז בדקתי מה קהלני עושה בימינו, לראות אם הצטרף למפלגה כלשהי אליה אוכל להצביע וגיליתי שהוא כרגע יושב ראש האגודה למען החייל. מגיע לו לנוח קצת. אבל אני נשארת עם הבעיה עבור מי להצביע.
קיימת הגישה לא להצביע בעד מישהו, אלא להצביע נגד. אני לא רוצה לראות את נתניהו שוב מכהן כראש ממשלה אז ההיגיון אומר שעלי להצביע קדימה. ציפי היא כרגע היחידה לה הסיכוי להביס את הביבי. ברק לא מהווה בכלל אופציה עבורי. כנ”ל לגבי ליברמן, מר”צ ותנועות ירוקות למיניהן. הבחירות הנוכחיות מזכירות את מערכות הבחירות של אמצע וסוף שנות התשעים. נתניהו, ברק. ימין שרוצה להראות מרכז ולגרור יותר ימינה ושמאל שרוצה להראות מרכז ולא יודע לאן הוא בכלל רוצה לגרור. עד כמה שאני זוכרת גם הייתה בעבר מפלגת מרכז כלשהי שנעלמה אחרי שהופיעה. היא נולדה בבחירות 99 וקיבלה 6 מנדטים, בבחירות 2003 נעלמה. עתידה של קדימה? הזמן יגיד. קדימה של היום היא לא החזון של שרון, ציפי היא לא אריק ומופז לדעתי לא צריך לשבת בשום ממשלה. הוא עוד אדם שמנער עצמו מאחריות. הייתה לו את האפשרות להראות שהוא מסוגל לעשות יותר מאשר רק בלגאן ביטחוני על ידי הצבתו כשר התחבורה; אפשרות שהוא לא ניצל.
אני תוהה איך זה שיצחק רבין, מי שהתעקש להקים ישובים יהודים ברצועת עזה, נחשב לשמאלני דגול ואילו אריק שרון, מי שפינה את הרצועה מישובים יהודיים, נחשב לימני. איך אפשר להצביע כשאני כבר לא מבדילה בין ימין לשמאל. מצעי המפלגות נראים דומים אם לא זהים והאזרח הפשוט נשאר להיאחז בספינים של יועצי התקשורת של הפוליטיקאים.
אז מה עושים? אם לא אצביע, לא אוכל לקטר ואני אוהבת לקטר. אני אמנם שונאת פוליטיקה, נמנעת מויכוחים פוליטיים ומתעבת אנשים המחזיקים ב”אמת” המוחלטת. אבל אני רוצה להצביע. ואם אצביע שרירותית, על פי מי נראה הכי טוב בעיני, עוד אצביע לאלי ישי. השם ישמור.