מלכת הביצה הקפואה

מי אמר שלא מתעסקים בפוליטיקה בזמן המלחמה? לא ביבי, זה בטוח.

ידוע שה”עיתון” ‘ישראל היום’ מהווה מן קונטרה לעיתוני השמאל, אבל העותק של היום לוקח את ‘הארץ’ בכיס הפצפון. כתבת השער מתמצתת: “רקטות על בירת הנגב ושר הביטחון מציע: הפוגה“. נקדיש עוד כמה שניות לשער ונראה ש”ברק מחפש ‘אקזיט’- רגע לפני המהלך הקרקעי, ברק ממליץ על הפוגה ל- 48 שעות… אולמרט מעדיף להמשיך במבצע, ליבני בעד ונגד…  ” יפה. הגישה התקשורתית לבחירות הנוכחיות של הליכוד כתובה שחור על גבי לבן בעיתון חינמי לכול העם- ברק מתקפל וליבני מתלבטת. אז מי המתאים ביותר להיות רוה”מ הבא? ניחשתם נכון, האדם שלא מוזכר בידיעה- נתניהו (עושים שלום ברוח*).

עוד כמה כותרות כוחניות כגון “בירת הנגב תחת אש“, “לא ישברו אותנו“, “לא לחדול מהלחץ” עומדים למול המשך כתבת השער “הולכים להפוגה?” שמקבלת תשובה הולמת עמוד אח”כ: “עוד הפסקת אש וטילים יגיעו עד לתל אביב“. מי יכול להציל אותנו? נתניהו (עושים שלום ברוח) עומד מתחת לכתבה האחרונה ומצוטט “תושבי לונדון, יש לכם 30 שניות לתפוס מחסה” (יא, ביבי, אתה כזה שווה!). בכתבה זו מפורטת עבודתו החרוצה של בנג’מין בהסברת ישראל בפני העולם הגדול והכועס. הוא התראיין פה והתראיין שם ואוי כמה שאנחנו גאים בו, הרי “הוא דובר אנגלית רהוטה ובעל רקורד מוכח בהסברה עוד מימיו כשגריר ישראל באו”ם“. כפרעליו. העיקר שהוא “נטש את ההתעסקות הפוליטית והתמקד בהצגת הצד הישראלי” ונתן לאנשי ‘ישראל היום’ להעביר את המסרים עבורו.

עוד כמה כותרות ענייניות כגון “תנו לצה”ל לבצע” וסיקור ההלוויות בארץ והגענו לפנינה חשובה לא פחות מקודמותיה- “בין זעזוע לתמיכה- מבחינת העיתונות בעולם, ההרס בעזה מצטלם טוב יותר מהפגיעות באשדוד“- כתבה המסקרת איך ישראל מוצגת בעולם. השורה התחתונה- כולם אנטישמים אוהבי ערבים. אבל הגענו אל הכתבה בתחושה טובה, הרי ביבי מייצג אותנו בפני האנטישמים. יא, איזה עבודה חשובה הוא עושה. נתניהו, עושים שלום ברוח.

בלה בלה בלה, אנחנו מסכנים, הערבים רעים, הליכוד לא מתעסק בתעמולה, זה רק מקריות שהעיתון מקדם ומהלל את נתניהו וכותב ברוח התוכנית התקשורתית שלו לתקופת הבחירות. אבל מי לא מניחה לפוליטיקה הקטנונית הזאת במקום להקדיש עצמה אך ורק למצב הביטחוני? ניחשתם נכון. גברת ציפי ליבני. “תושבי אשקלון הופתעו- צוות צילום של ‘קדימה’ בעיר. בין ההפצצות, קדימה בתעמולת בחירות” הידיעה החביבה הזו מיידעת את הקוראים שציפי התחמנית לא מניחה לבחירות כפי שאמרה שתעשה, אלא היא שלחה צוות צילום לאזור המופצץ כדי לראיין תושבים מסכנים ולגרום להם להגיד שהם תומכים בציפי. מי לא עושה את זה? נתניהו! הוא שומר עלינו, חזק, איתן, אפשר לסמוך עליו שיעשה את העבודה של כוווולם. כי אנחנו לא מ פ ח ד י ם.  נתניהו, עושים שלום ברוח.

הגעתי לעמוד 21 ואין לי כוח להמשיך יותר. כתבת ה”עימות על המים” גמרה אותי. חשבתי ג’יימס בונד, קיבלתי קשקוש. ספינת סיוע הומניטרי זדונית רצתה להתקרב לחופי עזה (’נו נו נו’- תעשו עם האצבע) כדי להעביר להם מה שיכול להיות תחמושת בהסוואת קמח. צה”ל אמר להם לא. הם אמרו לצה”ל זובי וכמו הערסים שהם, נכנסו עם סירת הנאחס שלהם בסטי”ל של צה”ל. חוצפה. פגיעה ברכוש צבאי. אני אומרת לפתוח להם את ארגזי הסיוע ולאכול להם את כל הקרמבו.

אז מה היה לנו כאן? ברק פחדן, ציפי לא החלטית ותמחנית ונתניהו (המאמם), עושה שלום ברוח. העיקר שהוא לא מתעסק בתעמולת בחירות קטנונית וירודה. יש מישהו אחר שיעשו לו את העבודה (חרוז ) : ‘ישראל היום’.  

*למי שלא זוכר, סיסמת הבחירות הקודמת של נתניהו הייתה “נתניהו, עושים שלום בטוח”. איכשהו לי זה תמיד נשמע “עושים שלום ברוח” ולדעתי, זה הרבה יותר מתאים.    

על הפגנת הסטודנטים בירושלים-

במשך הבוקר חולקו פלאיירים (בקמפוס הר הצופים) של “אם תרצו” המזמינים את ציבור הסטודנטים להשתתף בהפגנת תמיכה בישובי הדרום וצה”ל. ההפגנה הייתה אמורה להיות ברחבה מחוץ לפורום, משהו קליל, לתמוך, להניף כמה דגלים, אפילו בפלאייר עצמו כתוב “אנו קוראים לציבור לכבד את המעמד ולא להיגרר לשימוש בלשון הרע במהלך ההפגנה”. אין לי נטייה להשתתף בהפגנות, ההפגנה האחרונה בה “שהיתי באזור” הייתה לפני כעשר שנים. אבל ידידי החליט עבור שנינו שנלך להפגין נוכחות. קיבלתי. זה יהיה בחוץ, אמצא שם אנשים שיהיה אפשר לשנורר מהם סיגריה, ובכלל, לא יזיק לי לתמוך במשהו. ובמקרה מטרת ההפגנה היא משהו שאני תומכת בה, אז מה טוב.

במהלך היום חולקו פלאיירים נוספים, בערבית בלבד. חולקו לסטודנטים ערבים בלבד (מן הסתם). לא ייחסתי חשיבות לפלאיירים, זוהי לא פעם ראשונה שבני דודינו בקמפוס מחלקים חומרי הסברה המיועד לציבור שלהם בלבד. לגיטימי.

הגיעה השעה 14:00, הגענו לרחבה מחוץ לפורום והצטרפנו למתקהלים. המחשבה הראשונה שלי הייתה “הפגנה של אשכנזים”. לא קורה פה כלום. סתם עומדים, מחזיקים דגלים, מעשנים. לא משהו מרתק. אחרי כמה דקות בחור עם ספיקר קרא לכולם ללכת ביחד לשער מדעי החברה. הוא עוד אמר שנשארו כמה דגלים פנויים המחכים לנשיאה: “חבר’ה, זה דגל ישראל, אין מה לפחד”. באמת שאין מה לפחד, אבל סטודנטים כמו שמצפים מהם, מעדיפים תמיכה שקטה. שמישהו אחר ירים את הדגל, אנחנו נעמוד מצידיו ונתמוך בו מנטאלית. הדגלים הונפו והחבורה (שפתאום נראתה הרבה יותר גדולה) עשתה את דרכה לכיוון שער חברה. בתחילת דרכנו אישה כלשהי בעלת סמכות שקר כלשהו אסרה עלינו להמשיך. אמרה שהאישור להפגנה היה אך ורק בפורום ולא בשום מקום אחר. היא נופנפה במהרה והחבורה המשיכה.

את הדרך עד לשער חברה עשינו כשמסתכלים עלינו סטודנטים מהצד, הם יושבים, שותים קפה, אוכלים סנדוויץ’ ובוהים עם חיוך מתנשא על נושאי הדגלים. בכיף, גם אני בערך הרגשתי כמוהם. אמנם הולכת בחבורה אבל עדיין תוהה עד כמה אני שייכת.

ואז הגענו לשער חברה. למי שלא יודע זה שער הכניסה הראשי של קמפוס הר הצופים. עוד לפני שאפשר היה לרדת ולראות בדיוק מה קורה שם, כבר ראינו את דגלי פלסטין מונפים בצד השני של הכביש ושמענו את הצעקות. נחיל דגלי ישראל יצא מהשער ונעמד מולם. אני וידידי לא יצאנו לעמוד עם כולם אלא עלינו לעמדה גבוהה יותר ליד גדר הקמפוס והשקפנו על הנעשה תחתינו. במהרה הצטרפו אלינו עוד מפגינים וגם הונף לידינו דגל ישראל. המוצב נכבש ונצבע בכחול לבן.

לצערי הפלאפון שלי עבר היום משבר והוא הבריא רק כמה שעות אחרי שהסתיימה ההפגנה אז אין לי תמונות. אבל אנסה להמחיש את הנעשה. בצד אחד של הכביש, הצד “שלנו”, עמדו כמאה סטודנטים, עם דגלים, מיקרופונים ואפילו שופר. בצד השני של הכביש מאות פלשתינאים. דגלי האש”ף בידיהם, כאפיות על ראשם או צווארם, שלטים בערבית ואנגלית והם צועקים. הכביש היה חסום על ידי משטרה ומג”ב. בשלב מסוים כאשר הגיעו עוד מפגינים (בעיקר לצד הפלשתינאי) השוטרים נפרסו ועשו שרשרת אנושית המונעת מכל אחד מהצדדים לרדת לכביש.

יהודים בצד אחד, פלשתינאים בצד שני, משטרה מפרידה באמצע והאבסורד הגדול- כולם סטודנטים. אנחנו עומדים למעלה, מזהים את חברינו לכיתה- “היי! הוא דחף לי את הדיסק און קי שלו כדי שאוריד לו סיכום שיעור, הבוקר!” ו “הבהמה הערבייה הזאת העתיקה ממני שיעורים שבוע שעבר” נפלטו מפי ההמומים. הם לוקחים מאיתנו והם מפגינים נגדנו. הפגנה שהייתה אמורה להיות הפגנת תמיכה בישובי הדרום הפכה במהרה להפגנה של יהודים נגד ערבים, ערבים נגד יהודים. וכולם סטודנטים, באוניברסיטה העברית, בירושלים, בירת מדינת ישראל. ישראל.

העמדה הקטנה שלנו כבר הפכה למוקד עלייה לרגל. זווית השקפה וצילום מעולה. ויותר מזה, זה היה המקום האידיאלי לפרשנות ציניקנית לנעשה תחתינו:  

ההפגנה “שלהם” הייתה מאורגנת, למרות שאורגנה בזמן קצר כל כך. הם היו כאחד. צועקים את אותן הסיסמאות, עושים את אותן תנועות הידיים, עושים רעש כשצריך ושותקים כשצריך. אצלנו היה קצת פחות מאורגן. לא נבחרו הגיגים קבועים, לא היינו אחידים, ובכלל, רוב הסטודנטים היהודים העדיפו לעמוד בצד, לתמוך וירטואלית מאשר לעמוד שם למטה מולם, להניף דגל ולצעוק. הם צועקים “בדם ואש נשחרר את פלשתין” והצד “שלנו” עונה בשירת התקווה. הם צועקים משהו על שר ביטחון כלשהו שרוצח ילדים (הם מתכוונים לנורווגי, נכון?) ואנחנו עונים ב”ירושלים של זהב”. הם צועקים דברים בערבית (מה הם אומרים שם? את באמת רוצה לדעת? לא) ואנחנו עונים ב”נפגש במילואים”. ”תגידי, למה הם מסתובבים אלינו עם הגב ומרימים ידיים למעלה?” אההה… לא יודעת, אולי הם מתכוננים לעמידה מול כיתת יורים. הם חוזרים לעמוד עם הפנים אלינו ומרימים רק יד אחת. המממ… אה! כנראה שהם עונים על “מי שרוצה שהבית שלו יהפוך לבור שירים את היד”. ואז התהיה המתבקשת “איפה ליברמן כשצריכים אותו? “. כן, ציניות זו אחלה דרך התמודדות.

השעה כבר הייתה שתיים וחצי וסטודנטים, כמו סטודנטים, נוטשים את ההפגנה וחוזרים ללימודים. גם אני. אבל אחרי רבע שעה המשכתי לשמוע מהכיתה את התופים והצעקות בחוץ ויצאתי לראות מה קורה. בשלב הזה היו יותר שוטרים. שערי האוניברסיטה היו סגורים. אפשר רק לצאת. מי יודע לאן נעלמו המאבטחים. נעמדתי שוב במוצב שלי, השקפתי על “האויב”, ופחדתי קצת. הם רק התרבו. להם יש אידיאולוגיה שקודמת לקורסים. רוב הצד שלנו כבר יושב בכיתה מחוממת, טופח לעצמו על השכם על שעמד בקור לכמה דקות ובהה מעבר לכביש ואולי גם צעק “הו, הא, מה קרה? החמאס אכל אותה” והם עוד עומדים שם. גם אני חזרתי לחימום.

בשעה ארבע, כשהסתיים השיעור, יצאתי שוב לבדוק מה השתנה. הכול השתנה. המקום ריק לחלוטין. מלבד שלט אחד בערבית שנותר תלוי על מעקה המדרכה לא היה זכר להפגנה העצומה שהייתה שם. יש בזה משהו מרגיע. עד כמה שהם היו להוטים להפגין, הם הסתפקו בזה. שחררו קיטור והלכו. “בינתיים”  

הרהורים לסיום:

-          למה דגל ישראל, שבדרך כלל מונף בשער הראשי, לא הונף היום?

-          למה האישה בעלת סמכות שקר כלשהו לא רצתה שהפגנת “אם תרצו” תצא לעמוד מול הפגנת הסטודנטים הפלשתינאים?

-          האם אני עדיין יכולה להגיד שאני א-פוליטית?

-          האם כל הפלשתינאים שעמדו שם באמת רצו לעמוד שם, או שיש איזה לחץ חברתי אדיר הכופה עליהם להפגין, למרות שהם מעדיפים לשתות קפה עם חבריהם ללימודים?

-          האם עמדו סטודנטים יהודים בצד הפלשתינאי כמו שעשו שמאלנים באוניברסיטת חיפה, הם גם צעקו את אותן האמרות והניפו דגלי פלשתין?

-           מה אפשר להבין מעצם העובדה שכל סיסמאות הפלשתינאים היו אלימות הרבה יותר מהצד היהודי? 

-          אם הם רוצים לשחרר את פלשתין בדם ואש, למה אנחנו נחשבים לכוח התוקף?

-          והכי חשוב- עד מתי ה”בינתיים” הזה יימשך?   

התכוונתי לכתוב פוסט קיטורים בנאלי. להגיד שהייתי אצל ההורים כמעט שלושה וחצי ימים ולא רק שבא לי לעשן, אלא בא לי לפתוח את הסיגריה, למהול את הטבק בטיפונת מים ולהזריק לי את העיסה ישירות לווריד. אבל אז, אחרי שלקח לי שעתיים רק להגיע לתחנה המרכזית ולגלות שאיחרתי את האוטובוס חזרה לי-ם בדיוק ב11 דקות ויש לי עוד 49 דקות שלמות לחכות עד שהבא יצא, פתחתי את המחשב, עדיין בכוונה לכתוב פוסט קיטורים ולספר על איך זה ללכת לאווזי עם אמא וסבתא אחרי שכל הבוקר הייתי נהגת הסידורים שלהן ועמדתי שעות בניסיונות למצוא חניה בכל מיני קניונים הומי ילדים ואווירת חג.

המחשב נפתח, נפלאות האינטרנט האלחוטי השתלטו עליו וYNET הודיע לי שהממשלה אישרה לגייס אלפי כוחות מילואים. כך כל הפוסט הנפלא שתכננתי על התקרבות הראשון לינואר וההשלכות שיש לתאריך המחריד הזה עבורי נעלם וכל מה שמהדהד כרגע בראשי זה- מלחמה.

פעולה קרקעית בעזה? קטונתי מלהבין החלטות ביטחוניות בסדר גודל שכזה. אני תמיד נמנעת מהתחכמויות ושיחות של “אני יודע מה הכי טוב למדינה”. אני באמת מאמינה שמה שרואים משם, לא רואים מכאן, וכשהאדם הקטן צועק שהממשלה פועלת לא נכון או כן נכון, הוא מתנהג ביהירות אדירה. כזו שיש להיזהר ממנה. ובכל זאת, אלפי חיילים? בעזה? כל קיטורי היום יום מתגמדים לנוכח המצב.

שיהיה לכולנו בהצלחה.