מספר רשתות מזון בחרו דרך מעניינת לתקוף את בעיית המשבר הכלכלי אצל לקוחותיהם והם מציעים סל מוצרים מוזל. בסל המוצרים ישנם מצרכים בסיסיים הכוללים לחם, חלב, גבינה, שמן וכו’ והוא מוצע בחמישים שקלים בלבד. על פניו נראה שזאת יוזמה מבורכת. עדיין לא הצלחתי לשים את אצבעי על הסיבה שסל המוצרים המוזל נותן לי אסוציאציות לתקופות חשוכות בהן הציבור קיבל שוברי מזון זהים ומוגבלים. אנסה לעמוד על התשובה בהזדמנות.
סוגיה יותר אקוטית שעלתה לי בנושא הזה היא מדוע אי אפשר לגמש את סל המוצרים? כל בני ישראל לא אוכלים את אותו הדבר ולא שותים את אותו הדבר. ולא מהסיבה שחלק מעדיפים ירקות אורגניים שגודלו בחממת עלי דפנה עם אלוורה על פני ירקות דחוסי סטריואידים. האוכלסיה שמתקיימת מזרעוני פשטן מיקרוביוטיים היא לא האוכלוסיה שנזקקת לסל מוצרים מוזל. עם זאת, אני, כבחורה ממוצעת שאין לה שום בעיה לאכול מלפפון שנראה כמו זין תאילנדי רופס כל עוד הוא זול יותר ממלפפון דמוי זרג אפריקאי זקור, או לנשנש במבה שמצאתי אחרי תחקירי ה”מאיפה נכנס העכבר ולאן הוא הלך?” (אותה שקית מצ’וקמקת שקניתי בתקופת שביתת המרצים שנה שעברה וכבר אז הייתה בהוזלה משמעותית כי פג תוקפה) אני, לא יכולה להנות מסל המוצרים המוזל.
הופקרתי. נותרתי פליטה להוזלה ועלי להמשיך ולשלם הון על מזוני הדל. מדוע? סיבה פשוטה ביותר, אני רגישה ללקטוז. חלב סויה עולה לי באזור ה 15 ש”ח לקרטון, נוסיף על זה את המחירים המופקעים של מעדני הסויה או גבינות עיזים/גמלים למינהן (הדברים המוזרים שאני אוכלת… ) וכבר הגעתי לחמישים שקלים ויותר. וזו רק אני (ודומיי), מה לגבי האלרגים לגלוטן? מה לגבי שאר הרגישויות ההזויות שקיימות? אנחנו לא כמו היצורים הטבעונים האלה שלא אוכלים מאכלים נורמאליים בגלל עקרונות מטופשים. תנו לי לשתות חלב רגיל ולאכול קוטג’ בכיף! בשמחה! כל עוד תממנו לי כדורי לקטזין או כמויות אדירות של נייר טואלט, כדורים נגד כאבים, כדורים נגד גזים ותוסיפו עוד כמה שעות ליממה כדי שלא אתעצבן על כל הזמן שאני מבזבזת בשירותים בגלל פרוסת עוגת הגבינה המיותרת ההיא.
נקודה כלכלית נוספת- יום ללא קניות. מה ההגיון, בתקופה של משבר כלכלי, ממנו סובלים גם בעלי העסקים הקטנים, החנויות ונותני השירות שעובדים שם, להכריז על יום ללא קניות? מעבר לעובדה שהרעיון מאחורי היום הזה הוא מטופש לחלוטין (כן, אני זוכרת את ה”יום ללא פלאפונים” עוד בתקופה הציורית ההיא שעבדתי במוקד שירות לקוחות. יש לכם מושג כמה אנשים התקשרו למוקד הטלפוני באותו היום (מהנייד שלהם!!!) כדי להגיד איזה יופי שסוף סוף הציבור מתרעם כנגד ההתנהגות המבזה של חברות הסלולר ולטפוח לעצמם על השכם על ידי קילול נציגים משועשעים? אוי, כמה כסף נכנס לחברה רק מהשיחות האלה) היום הזה מגיע בתקופה גרועה לחלוטין! אנשים שמשנים את הרגלי הרכישה שלהם, בתקופה כל כך רגישה לכולם, יכולים לעשות הרבה יותר נזק מאשר תרומה. רציתי לפתוח היום את תנועת ההתנגדות ליום ללא קניות, אבל הייתי עסוקה מדי ואפילו לא היה לי זמן לקנות מסטיק. פעם הבאה.
נקודה כלכלית אחרונה- מצב התעסוקה שלי. נראה שחיבבו אותי בראיון העבודה וכבר קישרו אותי לבוס שרוצה שנפגש בימים הקרובים. כמובן שכל זה קרה אחרי שהספקתי לשכנע את עצמי שאני לא רוצה את העבודה הזאת. הגעתי למסקנה ששני סוגים של עבודות יתאימו לי היום- האחד- עבודה סטודנטיאלית מגניבה, קלילה ומשעשעת. השני- עבודה מעניינת שאיכשהו תהיה קשורה לתחום בו אולי ארצה לעבוד אי פעם. המשרה הנוכחית עליה אני כרגע מתמודדת, לא נכנסת לאף אחת מן הקטגוריות האלו. מן ניהול אדמניסטרטיבי שכזה עם פוטנציאל לא קטן להפוך למועקה מייגעת. הבעיה- לא עבדתי בעבודה רצינית כבר שנים, יש לי חור עצבני ברזומה, אין לי ניסיון מוכח בתחומים מעניינים והמערכת שלי לא מאפשרת יותר מדי תמרון. אה כן, ואני רוצה לשמור על חיי החברה שלי. העצה הבסיסית מכל מי שהתייעצתי איתו היא- רצית עבודה? הנה, יש לך כאן אפשרות לעבודה. זה כסף, ניסיון וזה יסתום לך את הפער בקורות החיים. תנסי, לא תאהבי, תתפטרי (בעיה, הם מחפשים מישהי לטווח ארוך). ככל שאני חושבת על זה יותר אני חוזרת לחרוש על הרשת בצורה עמוקה ויסודית יותר, בחיפוש אחר עבודה אחרת, מקווה שאני לא היחידה שקבעה פגישה עם הבוס, מקווה שהוא יחבב מישהי אחרת יותר ממני, מקווה שיהיה לי את האומץ (ואולי את הטמטום) להגיד שאני מעדיפה להמשיך בחיפוש ולאחל להם (ולי) בהצלחה.
ממתין למהלך של בעל זבוב- 5 תלתן
ממתין למהלך של מפסטופוליס- נסיך יהלום
אלוהים, בחר באיזה קלף לשחק- 10 תלתן
ממתין למהלך של לוציפר- אס לבבות
אלוהים, הפסדת, לוציפר ניצח.
ההתנהלות הכושלת הזו של משחק הלבבות היא שנחרטה בזיכרוני כדבר המהותי ביותר בכל יום הלימודים הנוכחי (כן, אלו הם שמות השחקנים שלי בלבבות, יש לי תסביכים… )
שני בבוקר, יותר מדי מוקדם בבוקר, קולטת שתי בנות שיושבות מלפני מתכתבות בניהן:“אז הוא לא דיבר איתי כל היום והתקשרתי לפחות ארבע פעמים, בסוף הוא התקשר אלי אחרי 7 בערב, אמר שיבוא אלי אחרי עבודה ושהוא מסיים ב9 וחצי. ב11 בלילה קיבלתי ממנו SMS והוא כתב שהוא לא מרגיש טוב אז לא בא, אז התקשרתי אליו לראות מה נסגר…” . שמחתי. כן, אמנם אני לא ממש מתהדרת ברווקותי (אחרת אקבל מבטים של “יא, איזה מסכנה את“), אני יודעת שלא יזיק לי להיות במערכת יחסים ואני אפילו רוצה באחת כזאת, אבל קריאת ההתכתבות הזכירה לי את כל החרא שיש בהתנהלות שבינו לבינה. נזכרתי שכמעט לפני שנה, גם אני ישבתי ליד הבחורה שכתבה את הדברים האלו, וכתבתי לה את כל בלגן הפרידה אותו חוויתי אז. נזכרתי כמה שכאב לי בתקופה ההיא, ולמשך חודשים אח”כ, ואז הסתכלתי על עצמי עכשיו. אני בסדר. לא כואב לי.
בערב, במקום לצאת ל”הקצה” לערב גוועלד (דראג קומי) עם ידידי היקר, נשארתי בבית כמו סטודנטית טובה שלא רוצה להגיע בהאנגאובר לראיון עבודה למחרת בבוקר וצריכה ללמוד לבוחן.
למחרת, הגעתי בזמן, אחרי מקלחת, רעננה וצלולה, לראיון העבודה. עבודה בה הייתי מאוד מעוניינת. מתישהו, במהלך הראיון, הבנתי שלמרות שהמראיינות מחבבות אותי ומתרשמות ממני, ולמרות שזאת תהיה עבודה מאוד נוחה עבורי, לא אקבל אותה. ככה זה כשכותבים מודעת דרושים בה יש דרישה לכמות מסוימת של שעות עבודה ואז בראיון אומרים שזאת שעוזבת נתנה כמות כפולה, והם צריכים מישהו שימלא את כל שעות העבודה שלה. הן היו ישירות ואמרו שאחד מהפרמטרים המרכזיים שלהן לסינון עובד אחד מתוך עשרות המרואיינים הוא על פי כמות שעות עבודה שכל אחד יכול לתת. כשהם שאלו את המקסימום שעות שאני יכולה לתת, אמרתי כמות גבוהה יותר ממה שהתכוונתי לתת ונמוכה יותר ממה שהבחורה הקודמת נתנה. ידעתי שבזה זה הסתיים. כשחשבתי בדיעבד על כמות שעות העבודה שאמרתי שאני יכולה לתת, הבנתי שגם זה, יותר מדי בשבילי. אני לא רוצה לקבור את עצמי בלימודים-עבודה-לימודים-עבודה כמו שסטודנטים רבים אחרים עושים. אני צריכה קצת זמן לצאת, לחברים, לחיות, לעשות. עכשיו שוב מתחילה התהייה האם בכלל אני צריכה לעבוד בתקופה הזו, או אולי עדיף כבר לוותר על הרעיון ולהקדיש את עצמי ללימודים(?) וחיי חברה(?).
נריץ קדימה ושעת הבוחן הגיעה. הפעם באמת הגעתי לבוחן מוכנה, קראתי את כל חומר הקריאה (!!!) וחיכיתי להפיץ את חוכמתי על דפים לבנים. מה יצא? בוחן אמריקאי, שאלות תוכן טורדניות, ולפחות 5 שאלות שפשוט ניחשתי. למזלי ציון הבוחן לא נחשב בשכלול ציון הקורס, צריך רק לקבל עובר, אז אני מקווה ל60.
נדלג על עוד שעות ארוכות בלימודים שעברו בתהייה קיומית מה לעזאזל אני עושה פה ועד כמה דפוקים החיים שלי, תוך כדי שעשוע בלתי נפסק עם חברים, בדיחות רדודות לא PC על כל דבר אפשרי וכמובן על עצמנו.
ש מ ו נ ה מ א ו ת שעות נסיעה כדי להגיע מהר הצופים לקטמונים עברו בצעקות מבודחות של ידידי היקר “אני בחיים! אבל בחיים! לא אגור בעיר! איך הם חיים ככה? את ראית את ה-19 ההוא? את ראית אותו? מה זה?! מה זה?!“. ידידי המאמם ואנוכי הוזמנו לארוחת ערב/חנוכת בית של חברה. בידינו- בירה וגלידה. בדירתה- אוכל, סטרייט תפוס (על ידיה) וחתול. “אוי טעים… יא אתם כאלה חמודים ביחד… וויי זמיר! העיפו את רנין! מה זה? כפייה על הצוואר שלה? מה היא מפגרת? כפייה בערב של הדחה?!… אוי תמצאו חדר! אה, זה החדר, טוב, זמן ללכת“
12 בלילה, אני ערה מ7 בבוקר. אנחנו עומדים בתחנת אוטובוס נטושה בקטמונים, מחכים לקו 4 המסכן האחרון שאמור לעבור, תוהים למה קופת הצדקה בתחנה לא עושה רעשי צ’לינגלינג וצוחקים. צווווחקים. התקף צחוק של אנשים שאין להם כלום בחיים מלבד הצחוק.
נסכם- אין לי חבר, אין לי עבודה, הלימודים שלי לוקחים אותי לשום מקום בו אני כבר חיה עכשיו וכתבתי פוסט בחורתי, פקצתי ממוצע ורדוד, העיקר שאני צוחקת. לפני כמה ימים ישבתי על הדשא עם שתי חברות, צחקנו על משהו, לא זוכרת מה, משהו עצוב בטוח. חברה אחת אמרה לשנייה- “אם היא הייתה בשואה היא הייתה נחנקת מרוב צחוק”. ככה אני. פעם היה לי רגיל, שומם ואפילו טוב לפרקים. שמרתי על פנים קרות, לא מסגירות, לא מרתקות. היום חרא לי, ואני כל הזמן מחייכת וצוחקת. עדיף לצחוק, לא?
כל פעם פוליטיקאי שאני חושבת שהוא סביר משהו מפתיע אותי מחדש. הפעם, גברת ציפי ליבני, שעד היום די חיבבתי אותה ואפילו הרהרתי אם לתת לה את קולי היקר, החליטה שאין מספיק רייטינג בסיפור שני הישראלים שנידונו לעונש מוות. מסיבה זאת היא לא מתכוונת להטריח את עצמה, כשרת חוץ או כמועמדת לראשות הממשלה, ולהתערב לטובת הישראלים.
גופות של ישראלים כן נחזיר ונסכן את ביטחון המדינה לשם כך, אבל שני ישראלים שיושבים להם בכלא כבר שנה לא ננקוף אפילו אצבע אחת קטנה כדי לברר מה אפשר לעשות לטובתם. כדי לשמור עליהם בין החיים.
ערך החיים הוא הערך החשוב ביותר ליהודים? נעשה הכל כדי להחזיר כל אזרח ישראלי/יהודי לגבולות המדינה? לא… הערך החיים חשוב כשזה מתאים לקמפיין כלשהו. כנראה ששני סוחרי סמים לא מסתדרים לקמפיין של הגברת.
וכמו שהשותפה שלי אומרת כשמתגלה בדירה דליפת גז/עכבר/שאר תחלואות: “בואי נחכה ונראה מה יקרה עם זה…”. או במילותיה של ליבני: “אשקול התערבות אם ההחלטה לא תשונה“.
נפלאה.