[הפוסט הנוכחי מכיל בעצם שני פוסטים, הראשון- פוסט לקורא הממוצע, השני- פוסט שלא מיועד לאנשים רגישים, עסקנים פוליטית ויפי נפש בכלליות]
“הכל אני יכול בחופש הגדול, לצמוח ולדגול בחופש הגדול, ללבוש סינור כחול בחופש הגדול וככה לעמול בחופש הגדול. הכל הכל אני יכול כי זה החופש הגדול…”
אז זהו, שלא. מאות סטודנטים “נמרצים*” וראש ממשלה חסר מנדט המחפש דרך כלשהי לנסות ולהציל את שמו הטוב הצליחו לגרום לשר האוצר ולור”ה לחייך (במרירות) ולהנהן מאותו המסמך ובכך למנוע שביתה נוספת באקדמיה. כן, אני יודעת שרק לפני זמן קצר קיטרתי על החלטת ור”ה שלא לפתוח את שנת הלימודים. עובדה זו לא סותרת את קיטורי הנוכחיים על ביטול השביתה.
המבחן האחרון בו נבחנתי היה לפני כחודש. חודש קצר שנעלם לו במהירות, במיוחד בגלל החגים הטורדניים הללו. החגים, שהפריעו לי לעשות דברים כיפיים ומשעשעים וקרקעו אותי עם משפחתי המייגעת. החגים, שהרחיבו, צימקו ושוב הרחיבו את קיבתי והרעילו לי עוד קצת את הכבד. החגים, שההיי לייט שלהם היה ללכת לוטרינר עם החתול שלי וללמוד איך נותנים לו אנטיביוטיקה נוזלית (לחתול, לא לוטרינר). היה כל כך שקט ונחמד אצל הוטרינר (מלבד יללות החתול). נהנתי משיחה קלילה (בה לא נשאלתי שאלות שלא רציתי לענות עליהן) עם גבר מושך, רחב, גבוה וחזק שטיפל בעדינות מרשימה בחתולי היקר. ואז חזרתי לביתי ולרעש התמידי של ההצקות.
בשבועיים האחרונים, כשהבנתי שהנה החופש עומד להסתיים לו, נזכרתי מה רציתי להספיק בו. אני נגד רשימות “דברים לעשות” (בעיקר כי אני לא עושה שום דבר מהרשימה בסופו של דבר ואז מתדכאת ((-רוקסן היא לא היחידה שמעדכנת את העברית)) מלראות אותה) אבל בגדול רציתי לקרוא הרבה. כמה שיותר. פשוט לקרוא. אי אפשר להגיד שלא קראתי, אבל קראתי בעיקר בלוגים, עיתונים, עוד בלוגים ועוד עיתונים. לא נכנסתי לעולם המרתק והסוחף של ספר כלשהו למרות שהתחלתי לקרוא ספרים רבים. אבל לא הרגשתי רע במיוחד. יש זמן. אחותי עוד הייתה בארץ ותפקידי כמדריכת טיולים, נהגת, ליצנית החצר ומיישבת הסכסוכים שלה עוד לא הסתיים. באוויר נשבו להן רוחות של שביתה כך שהרגשתי שאני יכולה להקדיש את מירב זמני לאחות ולבטלה ואחרי שהיא תסע לדרכה אוכל להיכנס לעולם שכולו מילים. מודפסות. עם כריכה.
התקופה האחרונה הייתה משעשעת יותר ככל שהחגים נעלמו. טיילנו בחיפה ובירושלים (ניסינו להספיק גם תל אביב, לא הסתדר). ראינו סרטים ביס פלאנט, אכלנו בשוק מחנה יהודה, קנינו שרוואלים בדלית אל כרמל וחולצות ב”ההוא עם החולצות” בבן סירא, עישנו נרגילה בשלתיאלי, ראינו את החיזיון הלילי במגדל דוד** ולא נשכח כמובן את חווית הבלט שתרדוף אותנו כל חיינו. בסך הכל, היה מאוד נחמד. איכשהו אחותי אפילו הפסיקה לשנוא את ירושלים שזה הישג מרשים לזכותי. בביקור הראשון שלה אצלי היא ממש תיעבה את העיר*** אבל הפעם התלהבה והעירה כל מיני הערות לא מקובלות בעליל על התעלקות עתידית ארוכת טווח על דירתי הצנועה.
יקירת המשפחה חזרה לביתה האירופאי השבוע. סוף סוף. אימי תגמלה אותי על התנהגותי הראויה לשבח ביום שופינג מאסיבי וביום חמישי הצטרפתי לחברה מהמרכז ליום פיטרול ושופינג בתל אביב. עד יום חמישי התהדרתי בתואר “לא הייתה בתל אביב מ 2004″ ואז ביום חמישי, לא רק שאיבדתי את התואר, אלא גיליתי שאני בכלל לא ראויה לו. נזכרתי שהייתי בעיר ערב אחד בדיוק לפני שנה. כיאה לתושבות ישראל הסתובבנו בשנקין, קינג ג’ורג’ ודיזינגוף. כיאה לעצמי קניתי כל מיני דברים שאני לא בדיוק צריכה אבל הנוכחות שלהם לא תזיק לי ועלולה אף לתרום. כיאה לשתינו בילינו יותר מדי זמן והוצאנו יותר מדי כסף בחנויות לספרים יד שניה. וכיאה לתל אביב התחיל לרדת גשם בדיוק כשיצאתי מהאוטובוס לכיוון תחנת הרכבת עמוסה בשקיות.
באמצע טיולינו בתל אביב העלנו שמות של ערים ישראליות נוספות שעלינו לטייל בהן לפני תחילת הלימודים. חשבנו על מטולה, צפת, אילת, בנגקוק, גואה… הרהורינו הופסק לפתע על ידי צלצול הנייד שלי. מספר חסוי, עניתי, הייתה זו אימי היקרה שהתקשרה לבשר לי על הקץ לחלומות שיטוטי. אין שביתה. חתמו על הסכם. איזה יופי!
אז תודה לכם מאות סטודנטים נמרצים, תודה לך אולמרט ותודה לך אמא על קולך השמח כשבישרת לי את הגזרה המרה. יום ראשון מתחילים ללמוד. ומה בקשר לספרים? ספר אחד בעברית, אני בערך בעמוד ה- 100 מתוך מעל 1000 עמודים, ספר אחד באנגלית אני בערך בעמוד ה- 100 מתוך 200 עמודים, עוד ספר בעברית אני בעמוד ה- 70 מתוך 300 עמודים ובטח יש עוד כמה שאני לא זוכרת בכלל. אה נו, וקניתי עוד שישה ספרים ביומיים האחרונים. נפלא. והתכוונתי עוד ללכת למוזיאון ישראל לתערוכה של מסמכים חשובים בתולדות מדינת ישראל. שוין.
מה קרה להסכם הלא כתוב בין כל המעורבים בדבר לשבות בכל אפשרות קיימת? מי מתחיל שנת לימודים בלי שביתה של לפחות שבוע? חוצפה. חוצפה שאין כדוגמתה. אנשים סמכו על השביתה הזו! אני הייתי צריכה את השביתה הזו! מי הזיז את השביתה שלי?!
ועכשיו לפוסט שרציתי לכתוב המפרש הערות מהפוסט למעלה-
*חבורת בני זונות מזדיינים, עסקנים פוליטית, מחזיקי שלטים, פורצי מחסומים, לובשי חולצות אימרתיות, מתיימרים, צבועים, מתחסדים, מחזיקי ידיים, שרי קומביה ומגיני עצים הומואים שכמותכם! לא יכלתם לחכות כמה ימים עם ההפגנות המיותרות האלו? ממש בער לכם לעמוד בקור ובגשם מול הכנסת ולחסום כמה כבישים? יום אחד, אם התוכניות של כל אחד ואחד מכם יתקיימו ואכן תצליחו להיות בין “מחליטי ההחלטות” במדינה (בדמות חברי כנסת משועממים, אוכלי בורקסים, משחקי באבלס, מנדנדי מסנג’ר ומפוקיי פייסבוק) אתם “תחליטו” את אותם “ההחלטות” שיתקעו עוד ועוד ניטים מנצנצים בצבע ירוק זרחני מאיקאה בגלגלי האקדמיה, בלי התחשבות בעסקנים העתידיים שיעמדו מחוץ למשרדכם ויצעקו “תנו ללמוד בשטח ארץ חסר גבולות ברורים מלבד שרידי הקו הירוק וזכרונות עמומים של ‘פעם הייתה פה גדר, היום אנחנו עוברים עם גלאי מתכות לחפש את הדיסקיות של החיילים שנשחטו ונאכלו על ידי פיית השלום, יו וואנט פיקצ’ר?’”. האם אז תזכרו שגם אתם עמדתם שם בחוץ? קופאים למוות ומתעוררים רק למראה הפלאש של מצלמה מקצועית או עיתונאי מקופח?
**יאללה, בוא נזמין את כל מי שאשכרה טרח לטייל בישראל ובירושלים ונשלח אותם לחיזיון לילי במגדל דוד. מגניב. בוא נספר להם (בלי מילים) את כל הסטורית ירושלים, שהתחילה לפני אלפי שנים, נראה את המלחמות העקובות מדם בציורים יפים וחמודים ומוזיקה מעוררת סטלה ונעביר אווירת פוליטיקלי קורקט לכל היושבים. היו פה מלחמות? מה פתאום. העיר פשוט עברה מידי שליט אחד לידי שליט אחר. כל אחד מהשליטים בנה ופיתח והרחיב ותראו איזה עיר יפה יצאה היום. משהו משהו. ונקודת השיא- 1947, הכרזת חלוקת המדינה. המופע מסתיים. שקט, אורות נדלקים ומישהו שיבורך שמו וזרעו צועק “ואז כבשנו אותה ב- 67!” מלך. החיזיון היה נחמד, באמת, ממליצה בכיף לאנשים ללכת, אבל אי אפשר להציג את ירושלים כעיר קוסמו פוליטית, בינלאומית, אל-זמנית שברגע הכרזת הקמת המדינה, סליחה, הם בכלל אמרו חלוקת המדינה, נכנסה לפנתאון הפוליטיקלי קורקט. כמו שסבא שלי מתעתד לכתוב בספרו “איך עושים טיח?” הם העלימו את המלחמה! העלימו חלקי הסטוריה חשובים ומהותיים! אי אפשר להציג את הסטורית ירושלים, הסטורית ישראל והסטורית העם היהודי בלי התחייסות מינימאלית לדבר הזה שנקרא- מ ל ח מ ה.
*** ובמילותיה- “אוף, יש פה מלא דוסים, לא אוהבת”. תגובתי- “אבא שלך דוס”. תשובתה- “אה, וואלה”. הדבר היחידי שקצת הרס את הטיול בעיר היה התחבורה הציבורית בשילוב הפקקים. אחרי הבוקר הראשון בו בזבזנו שעות בנסיעה לכנסיות בעין כרם ואח”כ בחזרה למרכז העיר פשוט ויתרנו על התחבורה הציבורית. רוב האטרקציות הן במרחק הליכה, גם אם זה הרבה הליכה, עדיין, עדיף ללכת.
הרומן שלי עם העולם הוירטואלי התחיל עוד בתקופת הצבא. התפקיד אותו עשיתי היה קצת תמוה מבחינת תעסוקה וזמני תעסוקה. הייתי מה שנקרא “קצינת אנטרים”. זאת שלמרות הקורסים המייגעים שעברה, כולל קורס הקצינים הטורדני, מצאה את עצמה מכינה מצגות לכל הדורש, עושה קבצי אקסל מורכבים וכותבת כתבות לעיתון הבסיס על כל נושא שזורקים על שולחנה (וכמובן לא חתומה על אף אחת מהן). עם הזמן גם ארגנתי כנסים, הדרכות ולקחתי עוד ועוד נושאים לטיפולי. תפקידי גדל עד שלא היה לי זמן להקליק על האטנר ואחרים כבר הכינו את המצגות עבורי. בחודשים הראשונים של תפקידי ובחודשיו האחרונים היה לי הרבה זמן פנוי. זמן אשר הפגתי בעזרת האינטרנט הצה”לי ובעיקר אתר “אפטר”. “אפטר”, במילים אחרות, הוא מן “במה חדשה” צבאי. העברתי שעות כל יום בקריאת סיפורים קצרים ושירים פי ג’ובניקי צה”ל. אחרי קריאה משמעותית התחלתי גם לכתוב.
הסיפור הראשון שכתבתי היה על סיטואציה שהתרחשה כשבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד. רוב קציני הענף היו רגילים לשבת לקפה הבוקר שלהם יחדיו ולהתחיל את היום בשיחות על הא ועל דה (כמובן שזו גם הייתה תעסוקתם המירבית בשאר שעות היום). באותו היום הגעתי מוקדם יחסית והיינו רק שלושה במשרד. אחד הסרנים זרק לי את הערת המאה: “תעשי את קפה לכולם. את הכי צעירה ובכלל, את הבת פה”. לא רציתי להשניא את עצמי על האנשים איתם אני עובדת ולעשות מההערה שלו סצנה ענקית אז מצאתי את דרך הביניים. הדלקתי את הקומקום וסידרתי את כוסות הקפה תוך כדי הסבר מפורט על איך אני עושה קפה, איזה טעם נפלא יש לו, כמה מחמאות קיבלתי על הקפה וכו’. הם כמובן התלהבו. כשהם קמו לקחת את כוסות הקפה המלאות זרקתי גם אזהרה קטנה- יש שממש שונאים אותו. זה הקפה שלי, או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. ממש כמוני. כשהם לגמו לראשונה התענגתי על מבטם. הצלחה! עשיתי את הקפה הכי שחור, הכי גועלי, הכי מגורען והכי מתוק שהם שתו מימיהם. וזו הייתה, כמובן, הפעם האחרונה שביקשו ממני להכין קפה. למשרדי חזרתי בהרגשה מעורבת, מצד אחד הרגשתי נפלא על התרגיל שעשיתי להם, מצד שני הייתה בי תחושת עלבון והרהור קל- האם הם רואים אותי כשווה להם או שמא הם רואים אותי כפקידה עם ארון. את הסיטואציה ואת התחושות העברתי לסיפור קצר שופע הומור סרקסטי ותיאורים פיזיים מוגזמים. כשהרגשתי מספיק בטוחה באנונימיות ש”אפטר” מספק, פרסמתי את הסיפור והתגובות האוהדות לא איחרו להגיע.
אחרי שהשתחררתי כתבתי את הסיפור הארוך ביותר שכתבתי עד התקופה ההיא. הוא עלה על עשרים עמודים והוא היה על אישה שבנה היחיד מתגייס לצבא והיא משחזרת את חוויותיה דרכו. זה היה הסיפור הראשון שהעלתי לאתר “במה חדשה”. זמני הפרסום הארוכים של האתר לא הלהיבו אותי ונטשתי במהרה. לעומת זאת די התלהבתי מקונספט הבלוגים. פתחתי את הבלוג הראשון שלי בתפוז. היה זה הבלוג שלימד אותי כמה חשוב לשמור על אנונימיות ושעדיף להיות סופר חשדנית לפני שאת מסכימה לפגוש מישהו מהוירטואליה מאשר לחשוב “יא, הוא כתב כזה שיר יפה, בטוח שהוא בן אדם טוב”. בגלל אלו הבלוג הראשון נסגר חודשים ספורים אחרי פתיחתו. הבלוג השני נפתח כמה שבועות אחרי סגירת הראשון והוא היה לבלוג המוצלח הראשון שלי. הוא פעל כשנתיים ונסגר כאשר הבנתי שהסיבה לסגירת הבלוג הראשון עקבה אחרי לבלוג השני. תקופה נוספת חסרת בלוג עברה עלי. הבלוג השלישי גם היה די מוצלח והוא עוד היה בתקופת התשלומים של תפוז מה שעזר לי להכניס כמה ג’ובות לחשבון הבנק שלי. הבלוג נסגר אחרי פרידה. מצאתי את עצמי נעזרת בבלוג כדי להתבוסס בעצמי ולשקוע יותר ויותר בדברים שהיה צריך לשים מאחורי ולהמשיך הלאה. אז נפרדתי גם מהבלוג. מאז היה עוד ניסיון אחד להתחיל בלוג בתפוז אבל האתר כבר כל כך השתנה וגם האווירה הקהילתית כבר לא התאימה לי. נטשתי את בלוגיית תפוז ונכנסתי לעולם שכולו בלוגלי.
בכל זאת, תפוז נשאר אחד האתרים בהם גלשתי לרוב. בעיקר מתוך הרגל. אבל מהרגלים מיותרים צריך להתפטר. השטיק האחרון של תפוז הפך את האתר מאתר תוכן עממי שפונה לכל קהליו, לאתר תוכן רדוד שפונה לקהל ה”מי רוצה להיות חבר שלי?”. לפני מספר שבועות כאשר הבעתי את העניין הזה בפני אחד מעובדי תפוז קיבלתי תשובה של “יאללה יאללה, תציאי לי חברות”. חברים, פייסבוק כבר יש לי וגם לשם אני בקושי נכנסת. אתר שהתיימר בעבר לשמור על האנונימיות שלי ועכשיו מפנה את עיקר תשומת ליבי להודעת ה”יש לך 0 חברים” הוא אתר שלא נעים לי לגלוש בו. השידולים המוגזמים של עובדי תפוז ששולחים הצעת חברות לכל מיני יוזרים שלא השתמשתי בהם שנים והתחרות “למי שיש הכי הרבה חברים יקבל כרטיס טיסה” דוחים אותי ודוחפים אותי לכיוון אתרי תוכן אחרים.
האתר שנתן לי את מירב הביטחון העצמי לכתוב, ולא רק למגירה; האתר בו כתבתי כמעט ארבע שנים ובעזרתו הכרתי לא מעט אנשים (כולם כבר נשטו את תפוז מזמן, אני הייתי האחרונה); האתר אליו אני מרגישה חייבת הרבה ממה ואיך שאני היום; הוא אתר שכרגע אני גאה לראות בו את הודעה “0 חברים”. קצת עצוב, אבל זה מה יש.
(הפוסט הזה התחיל כתגובה לפוסט של מרפי בתפוז ומכיוון שיצא ארוך מדי החלטתי להפוך אותו לפוסט אצלי).
על שולחן הסלון בבית הורי, בחג הבא עלינו לטובה, מצאתי לצד “הצופה” ו”במחנה” את עיתון “הארץ”. הרמת הגבה שלי לכיוון אימי קיבלה פירוט על מבצע “הארץ” (חודש אחד בעשרים וחמישה שקלים), צידוק שהמבצע יוצא יותר זול מ”ידיעות אחרונות” וקריצה קטנה כי אבא “לא ישים לב בכלל”. כך מצאתי את עצמי מעבירה את החג בין מוספי “הארץ” ובהמשך לזאת עלה בי צורך להרהר בכתב על מספר כתבות.
כתבתו של עפרי אילני מדברת על החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. נכתב שבשנות החמישים היה זה החוג השני בגודלו עם מעל 200 סטודנטים. לעומת נתון מרשים זה נכתב שבעוד חודש, עם פתיחת השנה האקדמאית החדשה, יתחילו רק 18 סטודנטים את השנה הראשונה במסגרתו. בכתבה צוטטו כל מיני פרופסורים ועוד אנשים חשובים ממדעי הרוח שניבאו את חורבן החברה הישראלית (לא פחות) שאחד מביטוייה הוא צימצום היקף לימודי הספרות בפרט והרוח בכלל. בסוף הכתבה הובעה דעתו של א.ב. יהושע. הוא ציין שבניגוד להדרדרות של לימודי הספרות, דווקא שוק לימודי הכתיבה (סדנאות כתיבה יוצרת) משגשג. לדעתו, היום במקום לקרוא, אנשים מעדיפים לכתוב.
לפני מספר חודשים נערכה תחרות סיפורים קצרים באוניברסיטה העברית. סיפורי שני הזוכים פורסמו בעיתון האוני’ ולשמחת הכותבים הם גם זכו בפרס כספי. שופטי התחרות היו סטודנטים לתואר שני בחוג לספרות עברית. את פרסום הסיפורים הקדים הסבר החלטת השופטים. הפסקה הראשונה של דברם הייתה כדבר נזיפה. הכותבים לא מכירים מודלים ספרותיים, משתמשים בשפה דלה וכתיבתם לא בשלה. הסיבה הניתנה לכל אלו היא ההנחה שגם יהושע דיבר עליה- הכותבים לא קוראים.
כתבה נוספת מ”הארץ” (של עמרי הרצוג) שלדעתי מתקשרת ישירות לנושא מדברת על עתידה של העברית, או הישראלית, מנקודת המבט הבלשני. מובעות שתי גישות, האחת אומרת ששפת האם שלנו (של ילידי מדינת ישראל) היא עברית. עברית תקנית. הגישה השנייה סותרת את הראשונה וקובעת ששפת האם בישראל היא ישראלית. העברית התקנית קיימת בספרים של חוקי הלשון וכל ניסיון לתקן את שפת היליד הישראלי על פי חוקים אלו רק מחזקת את העמדה הזאת. הרי כל בלשן מתחיל יודע שחוקי השפה הילידית קיימים אצל דובר יליד והם החוקים ה”נכונים”, לכן תיקון “טעות” לשונית של יליד תהיה שגויה. במילים אחרות- העברית התקנית היא לא השפה הילידית שלנו, אלא הישראלית.
שתי הכתבות האלו גורמות לי להיזכר בספר “כל בית צריך מרפסת” של רינה פראנק מיטרני. כשחזרתי לארץ לפני כשנתיים זה היה הספר החם לקרוא. כולם קראו אותו, כולם דיברו עליו, הוא פשוט היה בכל מקום. אמא שלי החליטה שכדי שאתחבר שוב ל’תרבות הישראלית’ עלי לקרוא אותו. כבר בפסקה הראשונה הזדעזעתי מהשפה הנמוכה, השגיאות הלשוניות, ואם אהיה כנה לחלוטין אתוודה שהזדעזעתי גם מהוולגאריות של הכותבת. נראה שהספר לא כתוב בעברית, אלא בישראלית.
אבל האם זוהי הישראלית? האם ילידי הארץ צריכים להתפאר בשפה נמוכה, וולגארית ללא כללי דקדוק ברורים? או האם זה הזמן ליצור הפרדה בין העברית/ישראלית הכתובה לבין העברית/הישראלית המדוברת?
גם אני חוטאת בכתיבה פה ושם. ולצערי, קוראת פחות ממה שהייתי רוצה. אני מודעת לעובדה שחוסר הקריאה שלי משליך ישירות על הכתיבה שלי. לכן אני לא כותבת הרבה. גם כשמבקשים ממני, אני מסתייגת מלכתוב. ממש כמו חצי (אם לא יותר) מהאוכלוסיה, אני אומרת לעצמי שיום אחד, כשיהיה לי זמן, אכתוב ספר. הצורך הזה לכתוב זורם לי בדם, מרעיד לי את האצבעות ומשום מה גם מדגדג לי מדי פעם בגרון. הוא קיים אצלי כבר מגיל צעיר אבל מהיותי דחיינית מלידה ונוראה בקבלת ביקורות או מחמאות, עוד לא הגעתי לשלב הזה בו אני מרשה לעצמי להתמסר לחלוטין לכתיבה.
מסיבה זו כשקראתי לפני מספר שבועות את טורו של יאיר לפיד ב”ידיעות” נעצבתי. הוא הזכיר אנשים שעוצרים אותו ברחוב, מספרים לו את סיפור חייהם ואומרים שכשיצאו לפנסיה, הם יכתבו על זה ספר. והוא עונה להם בצורה הישירה ביותר- אתם לא תכתבו ספר. ואם כן, הוא לא יהיה טוב. להיות סופר, ממש כמו כל מקצוע אחר, מצריך התמקצעות. התמקצעות לוקחת זמן והשקעה, הרבה השקעה. כמו שברוקר בבורסה לא הופך להיות אצן אולימפי ביממה, כך עובד חברת חשמל לא יהפוך לסופר כשיצא לפנסיה.
מכיוון שאני עוד לא יוצאת לפנסיה ומכיוון שעדיין ראש השנה, אני מרשה לעצמי להמשיך עוד טיפה את פוסט השנה החדשה. השנה הזו אכתוב יותר ואקרא הרבה יותר. ו… יהיה נחמד אם גם אמצא אהבה.