את ליל הסילבסטר כבר עשיתי בדירה החדשה אחרי שבוע מאוד אינטנסיבי. בשבוע האחרון של 2009 הגשתי סמינריון, העברתי רפרט ועברתי דירה. כאילו כל מה שלא הספקתי לעשות במשך השנה עשיתי בשבוע האחרון, לפני שיעבור הדד ליין.
החדר עוד לא מרוהט מלבד מיטה. על איקאה ויתרתי אחרי שעברתי על הקטלוג שלהם, הרהיטים בהום סנטר גם לא ממש דיברו אלי והיום הסתובבתי כמה שעות בין חנויות הרהיטים בתלפיות. מחר אמא שלי תגיע גם כדי לראות את הדירה וגם כדי לסגור על הרהיטים.
בינתיים אני מתרוצצת מנסה להדביק פערים בלימודים ובעבודה ומקבלת הרבה עזרה מחברים טובים שגם עזרו לי במעבר. תקופה היסטרית, אבל נהדרת.
שתהיה שנה אזרחית מוצלחת ביותר לכולם.
בשעה טובה אני עוברת דירה. טוב, זו לא הייתה החלטה מתוכננת מראש, אבל היא בוצעה.
בגדול חשבתי הרבה זמן לעבור דירה, אבל לא היה לי זמן ובעיקר כוח לחפש דירה, אז המשכתי לחיות בדירה פצפונת בגבעה הצרפתית עם שותפה שהבגרות הנפשית שלה הולמת ילדה בת 14. אתמול, בעודי יושבת בבוקר בקמפוס עם חברה, צצה לה חברה אחרת ואמרה שהיא והשותפה שלה מחפשות שותפה חדשה אחרי שמישהו עזב בעצבים ובמהירות. המשך השיחה כאילו נלקחה ממערכון של דיבורים קצרים במ”ק. כמה? סלון? גדול? מכונת כביסה? עכברים? רואה היום? סבבה. וכבר אתמול בערב ראיתי את הדירה, התלהבתי ותוך שבועיים יהיה לי בית חדש עם שותפות שאני כבר מכירה ומחבבת.
כרגיל אני הולכת נגד העדר. כולם עוברים למרכז העיר, רחביה וקטמון ואני עוברת לדירה יפה, גדולה (עם מרפסת!) במחיר מציאה ומיקום נוח ב… פסגת זאב.
שנה חדשה, דירה חדשה, התחלה חדשה. אושר ונצנוצים!
בהמשך לפוסט הקודם המסקנה הנוכחית היא שזה לא ירושלים, זה אני.
אולי זו מן עייפות באמצע תקופה מתישה, אולי זה הנמנום שמגיע אחרי סיום כתיבת סמינריון, אולי זו השפעת החיזוק התמידי אותו אני מקבלת כשאני חוזרת לחיפה ש”לחיפה חוזרים בשביל להיקבר” ואולי אני סתם זקנה שמעדיפה להתכרבל מול תנור חימום מאשר לצאת לבלות. הנקודה היא שגם שבסופ”ש הזה, בו היה לי קצת יותר משעה פנויה והרבה יותר מ”סרט מרדים בסינמטק” ‘לעשות’, עדיין העדפתי להתכנס לתוך עצמי.
אחרי חודש שלם של כתיבת עבודות בעיר הקודש החלטתי לתת הופעה בחיפה ולהזכיר לאנשים שאני עדיין קיימת. מה גיליתי? שפעם גרתי פה.
כן, עיינו בחלק שיחה מרתק:
ע’: ”אה ש’ את זוכרת את מקפיסטה? היא פעם גרה פה”
ש’: “אה כן, כמה שנים את כבר גרה בתל אביב?”
נו חיפאים, כל האזור דרומית לקו זכרון-חדרה נחשב לתל אביב, גם אם זה ירושלים או אילת.
בעצם כדאי שאכתוב פוסט אישי ומיוחד לגבי הסופ”ש הזה בבית. משהו בסגנון של “לא רק שהגעתי לגיל בו אני מנשקת למזל טוב חברות ילדות בחתונתן, עכשיו אני גם מנשקת אותן בעת ניחום אבלים” או במילים אחרות “פעם היינו 4 חברות ילדות, עם הזמן, אחת נהרגה, ה- 2 האחרות התחתנו והאבות של כולן, מלבד שלי, כבר מתחת לאדמה”. העיקר שיש סופגניות של שמו, גם בשבעה.
לפחות עכשיו יש לי תשובה לכל “מאיצי החתונה” החביבים עלי ביותר: “מה להתחתן? אוי ואבוי! אתם לא יודעים שהסטטיסטיקה מראה שרוב הסיכויים שאבא שלי יתפגר בין חודשיים לשנה אחרי החתונה?”