מלכת הביצה הקפואה

בהמשך לפוסט הקודם המסקנה הנוכחית היא שזה לא ירושלים, זה אני.
אולי זו מן עייפות באמצע תקופה מתישה, אולי זה הנמנום שמגיע אחרי סיום כתיבת סמינריון, אולי זו השפעת החיזוק התמידי אותו אני מקבלת כשאני חוזרת לחיפה ש”לחיפה חוזרים בשביל להיקבר” ואולי אני סתם זקנה שמעדיפה להתכרבל מול תנור חימום מאשר לצאת לבלות. הנקודה היא שגם שבסופ”ש הזה, בו היה לי קצת יותר משעה פנויה והרבה יותר מ”סרט מרדים בסינמטק” ‘לעשות’, עדיין העדפתי להתכנס לתוך עצמי.

אחרי חודש שלם של כתיבת עבודות בעיר הקודש החלטתי לתת הופעה בחיפה ולהזכיר לאנשים שאני עדיין קיימת. מה גיליתי? שפעם גרתי פה.

כן, עיינו בחלק שיחה מרתק:

ע’: ”אה ש’ את זוכרת את מקפיסטה? היא פעם גרה פה”

ש’: “אה כן, כמה שנים את כבר גרה בתל אביב?”

נו חיפאים, כל האזור דרומית לקו זכרון-חדרה נחשב לתל אביב, גם אם זה ירושלים או אילת.

בעצם כדאי שאכתוב פוסט אישי ומיוחד לגבי הסופ”ש הזה בבית. משהו בסגנון של “לא רק שהגעתי לגיל בו אני מנשקת למזל טוב חברות ילדות בחתונתן, עכשיו אני גם מנשקת אותן בעת ניחום אבלים” או במילים אחרות “פעם היינו 4 חברות ילדות, עם הזמן, אחת נהרגה, ה- 2 האחרות התחתנו והאבות של כולן, מלבד שלי, כבר מתחת לאדמה”. העיקר שיש סופגניות של שמו, גם בשבעה.

לפחות עכשיו יש לי תשובה לכל “מאיצי החתונה” החביבים עלי ביותר: “מה להתחתן? אוי ואבוי! אתם לא יודעים שהסטטיסטיקה מראה שרוב הסיכויים שאבא שלי יתפגר בין חודשיים לשנה אחרי החתונה?”

“ובבוקר אביב בהיר ונחמד

קמנו כולנו כאיש אחד,

אנשי- חיל רעננים,

טובי-קומה ועזי -פנים,

קמנו ועלינו אל הר סיני,

שבו קיבלנו את דבר ה’,

עלינו גאים בזמר ושיר

את דבר ה’ להחזיר. 

–

מסקנה ראשונה מצרכי הביטחון

זרקנו לשמים את הדיבר הראשון,

אחריו זרקנו את הדיבר השני,

גם הוא עקב המצב הבטחוני,

אחרי השני, השלישי בתור,

מעשה מובן של מדינה במצור,

ואשר כולל באופן טבעי

בחבילה אחת את הדיבר הרביעי,

הדיבר הרביעי - והחמישי איתו,

כי הבא להורגך - השכם להורגו,

ומטעם דומה של מלחמת הקיום

נזרק גם השישי זריקת חירום,

והיה זה לכן הכרחי ומוצדק

שהדיבר השביעי גם הוא נזרק,

אחריו השמיני ועימו התשיעי

שניהם מסיבות של מוראל קרבי,

וכדי לסיים במספר זוגי

צירפנו גם את הדיבר העשירי. 

-

ובבוקר אביב בהיר ונחמד

חזרנו כולנו כאיש אחד,

אנשי- חיל רעננים,

וטובי- קומה ועזי- פנים,

וגוונו זקוף, כתפינו קלות,

נושמים אוויר מלוא הריאות- 

אפשר לחיות!” 

-

מלכת אמבטיה, חנון לוין. 

-

עותק של מלכת אמבטיה התגלגל לאחרונה לידי וקריאתו החוזרת הדהימה אותי מחדש, הוא היה רלוונטי אי שם בשנת 70, היה רלוונטי כשקראתי אותו לראשונה בגיל 17 והוא רלוונטי גם היום.

וזו הסיבה היחידה שהעליתי את החלק הזה לבלוגי הצנוע (שעה וחצי לפני מבחן) ולא כי לא כתבתי כאן כלום כבר יותר מדי זמן ואני שקועה במבחנים ועבודות לכן אין לי זמן אפילו להרהר על נושא מעניין לכתוב.

שיהיה יום טוב (ובהצלחה לכל מי שנבחן היום, ואם זו רק אני, אז בהצלחה לי)

השבועות האחרונים היו עמוסים במיוחד, בעצם גם השבועות הבאים ימשיכו להיות עמוסים. לא רואה את עצמי מתפנה להרגיש קצת חופש עד סוף חודש אוגוסט. כל סוף סמסטר אני מסתכלת על לוח המבחנים, אומרת “איזה יופי, אסיים הכל תוך חודש ואהנה מהחופשה” ואחרי שבועיים אני כבר מוצאת את עצמי דוחה מבחנים למועדי ב’ ונפרדת מהחופשה הארוכה שתכננתי. כמובן ש”החופשה” הזו היא לא יוצאת מן הכלל.

הרבה שינויים קרו בסמסטר האחרון, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות. אבל בסך הכל אני די מרוצה. מצד אחד למדתי בפעם המי יודע כמה שחברים, זה לא דבר נצחי, חברות עם אנשים היא תלוית זמן ונסיבות. קשרים חזקים יכולים להעלם ברגע, ומצד שני, קשרים שנעלמו יכולים לעשות קמבק מיידי ומשמח.

בסמסטר הזה איכשהו מצאתי את מקומי באוניברסיטה, אחרי שנה וחצי סוף סוף הבנתי מה מעניין אותי ולאן אני רוצה להתקדם. בסמסטר הזה עזבתי עבודה גרועה, עם שכר מעליב והבטחתי לעצמי לא לחזור יותר לסוג כזה של עבודה. ניסיתי ככל יכולתי לעמוד בהבטחה זו, ובסופו של דבר זה השתלם. מצאתי עבודה קבועה, מעניינת, בה אני קובעת את שעות העבודה שלי, ומעל הכול, עבודה בתחום הלימודים שלי. פעם ראשונה שאני מרגישה שבאמת קיבלתי עדיפות בגלל ההשכלה שלי, וסוף סוף קיבלתי איזשהי דריסת רגל בתחום.

מצד שני העבודה לא ממש מכניסה לכן החלטתי בצער להישאר בדירתי הצנועה והקטנה. דירה אליה נכנסה לפני כמה חודשים שותפה חביבה שסבלה את העוינות ההתחלתית שלי והפכה לחברה טובה. אבל התקופה איתה הייתה קצרה והיום היא עזבה לטיול אחרי תואר. יש בי מן תחושה של שינויים. הרבה מחברי סיימו השנה את התואר וכבר לא יהיו דמויות קבועות בקמפוס יותר. הרבה עוברים לגור, חלקם נפרדים מהגבעה, האחרים נפרדים מירושלים.

ואולי הדבר שהכי מעציב אותי, וזה ישמע די מוזר, ועלול אפילו קצת לבייש, אין לי זמן פנוי, אפילו לא כדי לשכב לי במיטה ולצפות בפרק של צעירים חסרי מנוח. כן, תפסתם אותי, ההתמכרות שלי לצעירים חסרי מנוח מאפיינת אותי עוד מגיל 9 ועכשיו, עכשיו כבר אין לי מושג אם ויקטור חזר. לכן מחר, אעשה הפסקה מהכול, הפסקה מהלימודים, העבודות והמבחנים. מחר בבוקר אצפה במרתון השידורים החוזרים של צח”מ ואתעדכן בדברים החשובים בחיים. זמן צח”מ.