בלוג יקר, כוסאמאשלך.
חי לך כאן ברשת, בלי שכנים מציקים, אורחים שאתה מקבל ויכול להעיף. לא יודע מה זה שותפים מעצבנים, או בעלי בית ארורים. יושב לך כאן בשקט בעוד מי שאמורה לכתוב לך סובלת שם, בעולם בחוץ.
בלוג יקר, אולי תביא לי קצת כסף? אם תתן לי מליון שקלים וחצי אוכל לקנות לי דירה חביבה ונחמדה. כך לא אצטרך להתמודד עם בעלי בית ושותפים ושאר מיני חולדות. אני מבטיחה לך בלוג יקר שאפילו אקנה את הבית/דירה בירושלים. מבטיחה שאהיה בלוגרית ירושלמית מגניבה שבאמת כותבת בבלוג שלה! על דברים משעשעים! בירושלים! ולא סתם מקטרת פעם בחודש על חוסר הזמן והעומס.
בלוג יקר, אם רק תהיה השוגר דאדי שלי אפסיק לקטר ואוהב אותך ואחבק אותך ואנשק אותך ואמחץ אותך מרוב אהבה ואכתוב בך כל יום (בלי קללות)!
בבקשה בלוג, בבקשה, נמאס לי לגור עם שותפים!
שלך, מלכת הביצה המחולקת הקפואה.
אני מאוד לא פרובינציונאלית בחג הסוכות הבא עלי בעצבים, לכן אקדים ואומר שאם אתם מצפים לפוסט עם ניחוחות ירושלמים, עצרו כאן. יום לפני ערב סוכות ארזתי את מטלטלי, נעלתי את דירתי הקטנה בעיר הקודש ונסעתי צפונה “לחגוג” את החג המחריד עם משפחתי. עבורי החג התחיל בביקור בנתב”ג כדי לקבל את פני האחות הגולה ולנסות לנשום לרווחה “יש, בתקופה הקרובה אני כבר לא אהיה בת יחידה”. אבל, ניתן לסמוך על משפחתי לשאוב ממני את טיפת החמצן הקטנה שקיוויתי לקבל, ואכן, היא נשאבה.
אבל לא אבזבז את הדקות הבאות בקיטורים על משפחתי. הבוקר, כחלק מתפקידי כנהגת של אחותי, לקחתי את הילדה (שגדולה ממני בכמעט שלוש שנים) לפסטיבל הרנסאנס במבצר יחיעם! לא אטריח אתכם בפרטים כמו הביטחון שלה שהיא יודעת איך נוסעים ובסופו של דבר נעזרתי בשתי תחנות דלק בדרך כדי שיכוונו אותי לאזור. גם לא אספר שחשבתי לכמה רגעים שדרסתי מישהו/משהו, תהיתי אם יאשימו אותי בתאונת פגע וברח לכן חזרתי על אותו הכביש ברגשי אשמה אדירים כדי לגלות שדרסתי בקבוק פפסי מקס. יהיה זכרו ברוך.
נמשיך. בסופו של דבר הגענו ליחיעם בעשר ועשרה וגילינו שהקיבוצניקים הסוציאליסטים האלו לא השכילו למצוא פתרונות חניה מספקים עבור רכבים “עירוניים” (= בחורות נוהגות שמצפות לחנות על אספלט ולא על בוץ טרי אחרי הגשם!). אחרי סאשן ארוך של קיטורים, קללות ונעליים מבוייצות נעמדנו בתור כדי לרכוש כרטיסים ולהיכנס. תור שהילדה שעמדה מאחורי דימתה אותו למשהו קצת שונה, בשפתה: “וואי! זה יותר ארוך מהאז (מ+ה’ הידיעה+ המילה אז) שרן דנקנר עשה חתימות”. ולבסוף הגיע תורנו לשלם 25 שקלים חדשים, לקבל צמיד של coca cola live ולהיכנס. ובכן, נכנסתי לשם בעצבים. עצבים על הנסיעה, על החניה, על התור, ו… כן, בעיקר על החניה. אחרי כמה דקות קלטתי שהעצבים שלי זהים לעצבים של כל הגברים בגיל העמידה הנוכחים באזור ואמרתי לעצמי להניח לזה. אני לא גבר בגיל העמידה, אני מקווה. עוד אין לי שלושה ילדים ופלאפון שלא מפסיק לצלצל מהמשרד. ואם הרכב שלי יטבע בבוץ כבר אמצא איזה גבר כובש גדול ושרירי שימשה אותו מהבוץ, יציל את חיי ואפרגן לו בשבעה בנים זכרים.
ניסיתי להיכנס לאווירה. אפילו טרחתי לשבת חצי שעה שלמה ולהקשיב לקונצרט חביב כלשהו אבל האישה הענקית שישבה לידי והאביסה את שני ילדיה הצועקים “אמא משעמם לי, אמא תקני לי חליל, אמא במבה” הפריעה לי ליהנות. יצאנו מאזור הקונצרט (הגם ידוע בכינויו אולם האבירים) וירדנו לאזור בו הובטח יריד אמנים. יריד האמנים הכיל דוכן של קינלי, 2-3 דוכני יין/שמן/גבינה ועוד הרבה מאוד רעש של ילדים. כן, מסתבר שזה היה מן אירוע שמיועד לילדים, זה כנראה נפלט מהפרסומת שאחותי קראה. ואולי זה נפלט מראשה.
אחרי פחות משעה באזור בה בדקנו את כל נקודות התצפית, עלינו על העצבים לכמה אנשים כשהתעקשתי שהגרמנים בנו את המבצר ולא הצרפתים ויכול להיות שאפילו סיננתי קצת “נאצים, נאצים” ובעיקר תהיתי למה נסעתי עד לסוף המדינה צפונה כדי לראות דראג קווינס לבושות יותר מדי, התחפפנו, הרי דראג קווינס גם יש במרכז ופלא פלא, הן עושות קאוורים הרבה יותר מגניבים. למרבה ההפתעה רכבי החביב לא שקע בבוץ והצלחנו לשוב לציביליזציה- אספלט! המצאה גאונית.
מבואסות מהאפשרות שיום החופש יסתיים כל כך מהר חיפשנו אטרקציות נוספות באזור, כאלו שלא יגרמו לנו להרגיש… אהבלות. ואז תפס את עיני שלט על מחסן ספרים כלשהו במושב בן עמי. הא! ספרים! משהו איכותי לעלות את המורל. כמה דקות אחר כך וכבר עמדנו בתוך מחסן ספרים ענקי (!!!) עם חיוך של ילדות סתומות באמצע מרתון בובספוג. חצי שעה אח”כ התהדרנו בערימה של שמונה ספרים שעלתה לנו רק 160 ₪ ואפילו קיבלנו שוקולד טעים לרגל יום הולדתו השלישי של המקום. ובכן, היום ניצל באמצעות משה שמיר, אהרן מגד, ישראל המאירי ושות’. אה, וכמובן האנשים החביבים שפתחו את מחסן הספרים בבן עמי. שאפו!
נלהבות ומשועשעות עשינו את דרכינו דרומה, משחקות ב”זהה את הנהג” (משחק עתיק יומין בו אנו בוהות בנהגים ומזהות על פי המחוות שלהם מאיפה הם בארץ. היו הרבה ערסים היום, בעיקר מעכו וקריית אתא) ותוהות מה יש באזור הניתן להכניס לקיבתנו. עלו מספר אפשרויות, את המעניינת ביותר העלתה אחותי “נו, המקום ההוא מול בתי זיקוק”. כן, כנראה שאנחנו מאוד חיפאיות. בתי זיקוק מזהמים? מה פתאום, אחרת למה שתתקיים מסעדה מאוד מצליחה בדיוק בכביש מולם עם אוכל ממש ממש זול? ובכן, המסעדה נסגרה, התנחמנו בסושי בג’ירף.
אשאר עם הטעם של אוכל טעים בזכרוני, למרות שמהרגע ההוא היום שוב התדרדר ושוב נקלענו לריבים הרגילים ולחלל הבית נזרקו המשפטים (ולא אומר מי אמר מה) “בסדר? אז אני הפסיכית, טוב? הנה, אני הפסיכית!”, “גמרת לי את הדנונה! איך אני לא אתעצבן מזה? אני קניתי 4 דנונה ונגמר!” (הדנונה נרכש לפני שבוע! כמה זמן הסתומה חשבה שזה ישב במקרר?!), “אז אני נכשלתי בלהיות אמא, טוב, עכשיו אתם מרוצים? (בכי….)” והכי גדול מכולם- “למי יש פה קריזות? אין פה קריזות! מה תורשתי? שום דבר תורשתי! אנחנו מנהלים שיחה משפחתית רגועה, בלי קריזות! לא! אני לא צועקת! זה הקול שלי!”.
רוצה הביתה, והביתה הכוונה לירושלים.
שלומי כרגיל לחלוטין.
חשבתי לרענן את חיי בעזרת פתרון אחסון חדש בצורת שידה צרה או מגירות, אבל אין לי ממש איפה לשים גם את זה, אני בבעיית אחסון ומקום מטורפת בדירה שלי. יש לי יותר מדי stuf.
רגע, הייתי אמורה להגיד ששלומי נפלא והכל מצוין ולאחל גם לך שנה טובה ומשעשעת ולא ישר להיכנס לדברים המיותרים שמטרידים את חיי, כמו חרדים, יונים ויריקות.
אז…
ווהו!
איזה כיף לי!
הייתי בברלין והיה מ(א)זה מגניב! ווהו!
והייתי במילואים והיה טילים לפנים ופצצות לרקטום.
ואחרי סאגה ארוכה גם ראיתי את @@@ שנראה היום יותר טוב מאז ונראה ממש מאושר ושמח ו… סגן אלוף.
כוסאמאשלו.
אבל מה אכפת לי?
הוא מזדקן (יפה) בן 40 ואני צעירה סקסית ויפיפיה בת 25 שחיה את חיי הרווקות המשעשעת בירושלים המגניבה וכלל לא מקטרת על הפקקים בעיר, הדירה הפצפונת שלה, החרדים שיורקים עליה ומטיפים לה שנשים צריכות ללמוד צניעות מיונים ולא מטריד אותה שכל מי שדיבר איתה במילואים שאל מתי היא מתכננת להביא ילד.
ווהו!!! כיף לי!
וגם לא מטריד אותי שכל ארוחות החג הארור הזה סבבו סביב אותה השאלה- מתי אני מתכננת להיכנס לתלם, לפתוח רגליים ולהפוך את הוגינה שלי לנקודת יציאה במקום נקודת כניסה ומשחק.
והוו!!!!!
שנה מזויינת טובה!