מלכת הביצה הקפואה

זה לא שירושלים עשתה משהו כדי להרגיז אותי, או לעייף אותי, או לדכא אותי. היא פשוט… מתחילה לשעמם אותי. אני מניחה שאני כאן לא בסדר, כי יש הרבה סביבי שכן ממשיכים להנות ולבלות וכו’, אבל איכשהו לי קצת נמאס ממה שיש. 

נתחיל בזה שבחודשים האחרונים בקושי יצאתי מדירתי הקטנה או מהספרייה. שילוב קטלני של לימודים, עבודה וסמינריון (שיוגש הסוף החודש גם אם אקיז את דמי כדי לשבת בשקט מול המחשב ולא לזפזפ) קיבע אותי לכסא מול מחשב ורוב המחשבות על “לעשות משהו” קיבלו תשובה שלילית מרס”ר המשמעת שיושב על כתפי ומצליף לי באוזן ברגע שידי עוזבות את המקלדת. 

הפעמים היחידות שיצאתי היו למן פגישות התעדכנות עם חברים, קצת אלכוהול פה, ארוחת ערב שם ומסיבונת בנחלאות (נו, הייתי חייבת להוסיף נחלאות, עושה רושם שזה העניין עכשיו, טוב, לא עכשיו אלא לפני חודש כשהיה עוד חמים). היה כיף, היה נחמד ולרוב הייתי במיטה כבר בשתיים בלילה כדי להתעורר למחרת בבוקר רעננה ובמצב רוח לימודי (יש דבר כזה? ).  

ובכל זאת, אני רוצה יותר. ברוב זמני בירושלים הייתי יוצאת פעמיים בשבוע. רוב הערבים התחילו בסרט כלשהו בסינמטק ואח”כ המשיכו לאוכל, אלכוהול ועוד אלכוהול. ועכשיו? נמאס לי מהדבר הבסיסי ביותר ביציאותי בעיר, נמאס לי מהסינמטק! נמאס לי לתהות “מה עושים היום… טוב, מה כבר יש לעשות פה… אולי יש משהו בסינמטק… אה, יש סרט על מוסטפה המסכן שמגב”ניק שבר לו את הטרקטור האדום, או על דעתו של אהרן ברק על שחיקת הגירים בכיתות הלימוד, או על מלחמת הכרדיות בדרום מערב אינדונזיה… נו טוב, נלך לזה, אח”כ כבר נשתכר”. נמאס לי להגיע לסינמטק, לסרט שלא באמת רציתי לראות, לפגוש שם את כל פלצני העיר, או אקסים מיותרים עם החברות החדשות שלהם. בפעמים האחרונות שעוד טרחתי להגיע לסינמטק, פשוט נרדמתי.  

אז השנה במקום לעשות מנוי לסינמטק (טוב, אני עדיין מתלבטת אם לחדש, יש לי עוד שבוע) עשיתי מנוי לתיאטרון ירושלים, לבד. אין עם מי ללכת. עשיתי את המנוי בלהט הרגע (יותר נכון, עצבי הרגע כשראיתי את כל המאוסים בקמפוס חותמים על מנוי לסינמטק ותהיתי איך יהיה זה לראות אותם שם) ולא טרחתי לשאול או לוודא שעוד מישהו מחברי עשה. אז אני אהיה הבחורה הפאטתית שמגיעה ויושבת לבד בהצגה, נהדר.  

טוב, רס”ר המשמעת שוב מצליף לי באוזן ודורש שאסיים, אז אסיים בבקשה- אנשים, ירושלמים, תנו לי רעיונות חדשים ומגניבים לערבים בהם בא לי “לעשות משהו” בעיר כשברירת המחדל הרגילה הסינמטקית עברה לאזור הדמדומים המאוס.