מלכת הביצה הקפואה

בהמשך לתגובות מהפוסט הקודם התבקשתי לכתוב על החוויה הירושלמית האישית שלי, כחיפאית (במקור/לשעבר/בהמתנה? לא ברור) שגרה בעיר הקודש מעל שנתיים. נפגשתי כבר במספר פוסטים וטורים של תל אביבים שהיגרו לכאן וחוו את דעתם, אבל כמו שתל אביב וחיפה שונות במהותן, כך גם השקפתה של חיפאית על ירושלים תהיה שונה מזו של תל אביבי (וכן, הפוסט גם מתאים לרוב תושבי ה”פריפריות” של חיפה שקוראים לעצמם חיפאיים עד ששואלים אותם מאיזו שכונה הם, אהם אהם). 

נתחיל בדברים המוכרים לנו, ירוק בעיניים. מכבי חיפה? אין. אבל כן יש את אגד. למי שהקווים 19 ו- 28 הם הקווים השימושיים ביותר בחיפה, הולך להתבלבל קלות. נא לשנן, מעכשיו קו 28 הוא לתחנה המרכזית, ולא, הוא לא עובר בדרך במוריה, וקו 19 לא יקח אתכם להדר, אלא למרכז העיר! שזה הרבה יותר חביב. אבל זה לא מספק, חיפאים רגילים לעוד ירוק, הרבה ירוק. במקום ערסים ובני נוער משתכרים בגן האם, הבנים, הסבתות ושאר הגנים בשמות בני המשפחה שאופייניים לחיפה, בירושלים יש פארקים חביבים כמו גן סאקר, גן הפעמון וגן העצמאות, שגם בהם תמצאו את הערסים השיכורים המוכרים. אבל למען האמת, הפארקים בירושלים מרשימים יותר וגדולים יותר.

טוב, תכלס, בוא נודה בזה, חיפאים הם חברה שמושתתת על קניונים הרבה יותר מאשר על גנים ופארקים. וזו אחת הבעיות המרכזיות עבורי בירושלים. למול קניון חיפה, קסטרא, גראנד קניון, מרכז חורב, מרכז הכרמל, הסיטי סנטר, לב המפרץ/סינמה מול, קיריון ושאר הקניונים בפריפריות שאני לא זוכרת כרגע, בירושלים יש רק קניון אחד שראוי להזכירו והוא קניון מלחה. עבורי, להגיע לקניון בתחבורה ציבורית, זה מסע של שעה. אני פשוט מוותרת וחיה עם החסך. עצוב, חיים חסרי קניון. אבל יש להיזהר עם אזכור הקניונים ביום יום כי להגיד לירושלמי שהיית במסיבת יום הולדת בפאב שנמצא בתוך קניון (טמפל בר בסימה מול) יגרור במקרה הטוב הרמת גבה ובמקרה הרע רצף של ירידות. ירושלמים פשוט לא מבינים שעבור חיפאים הקניון הוא הכול: קניות, אוכל, שתיה, סרטים, בילוי, מקום מפגש, לונה פארק, מכון כושר ואפילו מקום לימודים (אויש, רגשי געגועים עולים בי כרגע לגראנד קניון).  

זהו הרגע בו הירושלמי ירים את ראשו ויגיד “לנו יש את מרכז העיר” והוא צודק. מרכז העיר הוא מושג שלחלוטין אין בחיפה וכל ניסיון להשוות בין מרכז העיר בירושלים לשדרות מוריה בחיפה מעליב את י-ם (ואם יש קורא כלשהו שחושב שניתן להשוות בין מרכז העיר לבין עמק האלכוהול בקריות, עשה טובה, תשאר שם). מרכז העיר ממוקם ב… ובכן, מרכז העיר ושם יש ריכוז מרשים ביותר של פאבים, מסעדות, כמה מועדונים ומן מוטציות חביבות של פאבים עם אזורי ריקודים לערבי אירוויזיון, מנדט בריטי וכו’. אה, ואין לשכוח את ‘הקצה’ שם בימי שני אפשר להנות ממופע סטנד אפ שמועבר על ידי דראג קווינס, ממומלץ ביותר. במרכז העיר הרבה מהפאבים מוציאים שולחנות לרחוב וכל האזור מתמלא אנשים מגניבים ומשעשעים ששותים להנאתם. פעם בחודש יש ערב “שוטטות” בו הפאבים מורידים מחירים משמעותית ועושים מבצעים שמחים כדי לעודד גם את הפארשים הקמצנים לצאת לשתות.

עכשיו משהו קצת אישי, החיפאים “האסלים” אולי זוכרים את עידן הזהב ברחוב מסדה. מישהו עוד מתרפק על התקופה היפה שאם היית אומר “אה, ישבתי אתמול עם חברים באיזה בית קפה קטן במסדה עד 4 בבוקר, שכחתי איך קוראים למקום, נראה לי שהבעלים התחלפו בזמן שישבנו שם” כולם היו מסתכלים עליך במבט של “יא, אתה כזה תל אביבי מגניב”? אז העידן ההוא נגמר, כנראה מהסיבה שאף בית קפה לא החזיק מעמד לאורך זמן והם נפתחו ונסגרו כל יומיים, כאן יש משהו טיפל’ה דומה. ‘המרקיה’ הוא מן מקום חביב שאפשר לשבת שם לנצח על מרק נחמד, לשחק טאקי ולבהות בקירות ממש כמו במסדה של פעם. ההבדל היחיד הוא שהמרקיה אשכרה מחזיק מעמד (טפו טפו טפו), שווה ביקור.  

אחזור להדגיש משהו בנוגע למרכז העיר. מכירים את התוכניות הגדולות שעשו כל ראשי הערים שעברו על חיפה בנוגע לשכונת הדר? כולם רצו שהדר תהיה מקום בילוי ביום ובלילה, קניות, פאבים ושות’ וכל מה שיצא זה ערימה של בטון ושלטי “רחוב זה עובר שינויים גיאומטריים”. אז מרכז העיר בירושלים חי ונושם את פנטזיית הדר. במספר רחובות מצומצם יש מלא חנויות של שמעטס, תיקים, נעליים, זבל מהמזרח, מזכרות מעיר הקודש, צעיפים, כיפות, חנויות יד שניה של ספרים וכל אלו לצד חנויות “אמיתיות” כמו רנואר, גולף, גזית, סטימצקי ושות’. במרחק הליכה קצר מהמרכז אפשר להגיע לשוק מחנה יהודה לו יש הרבה יותר “אישיות” משוק תלפיות החיפאי. במרחק הליכה לכיוון השני מגיעים לשדרת הקניות ממילא ולעיר העתיקה, עוד טיפל’ה שינוי כיוון ואתם בסינמטק ובמושבה הגרמנית- עוד אזור פאבים, מסעדות וקניות (וקולנוע סמדר החביב שם ניתן לשתות בירה בתוך אולם הקולנוע, פלוס רציני לי-ם).

ועכשיו לעוד תקלה מרכזית של ירושלים- חרדים, והרבה. לחיפאים יש נטיה להתעלם מדברים שהם לא אוהבים בסביבה שלהם, לכן כנראה נווה שאנן (בחיפה) מתחרדת וישיבות נפתחות בקצב של ירי טילים לעבר ישובי הדרום (אותו הדבר, קורה כל יום אבל לא מדברים על זה). בירושלים, אי אפשר להתעלם. הם כאן, יש להם כוח והם משתמשים בו. חסימת כבישים, שריפת פחי זבל וזיהום האזור בכלליות עלולים לעצבן על בסיס יומי. מצד שני, העניין הזה הוליד שלל אירועים חברתיים שאין כלל בחיפה- הפגנות. רוצים לפגוש את כל החבר’ה בלי להוציא שקל מהכיס? שלפו בירה מהמקרר ולכו להפגנה כלשהי של חילונים נגד דתיים, תמיד יש משהו, תהנו. מצעד הגאווה המוכר לחיפאים כרכב עליו תלוי דגל בצבעי הקשת עם ספיקרים שמנגן 2 שירים של אבבא ואחריו הולכים עשרה בחורים ושניים שלושה זקנים עם הליכונים שנורא נהנים מהמוזיקה בירושלים הופך לפסטיבל משעשע וצבעוני עם אמרה חברתית ופוליטית כלשהי ולא היא לא קשורה לשום ועד עובדים! 

תקלה שמציקה במיוחד לחבר’ה ממרכז הארץ היא כמות הערבים בעיר, אבל לחיפאים זה פחות מטריד, אנחנו רגילים לזה. העניין עבורי מסתכם בכך שכמו שאני לא נכנסת לואדי נסנאס וואדי סאליב באמצע הלילה, כך אני גם לא מטיילת במזרח ירושלים (גם ביום וגם בלילה). אני יודעת, אני מאוד לא פוליטית ומה שכתבתי יראה כפשטני, אבל, וואלה, העיסוק הזה באמת לא מדבר אלי.

עוד דבר שלא כל כך מדבר אלי זה משהו שמרגיש לי כניסיון להפוך את ירושלים לתל אביב. יש כל מיני קבוצות שמנסות להחיות את העיר מבחינה תרבותית/אומנותית/פלצנית/שקר כלשהו. בוא נודה בזה, עבור רוב החיפאים תרבות מסתכמת בקניון, פאב, סרט ואולי הצגה מדי פעם כשיש הנחה מטורפת מועד העובדים. מלבד ענייני הפלצות, החבר’ה האלה מדי פעם מארגנים גם ירידים ומסיבות רחוב ולא נשכח את “דג מלוח” בשישי בצהריים (סטודנטים משחקים במשחקי ילדות בעוד הם משתכרים בגן העצמאות), אז מהעסקנות הזו דווקא כן יוצא משהו משעשע לכולם. כל עוד תל אביבי לשעבר לא גורר אותי לאיזו גלריה מאולתרת בנחלאות לראות תצוגה של 2 וחצי ציורים של ציצים אני מרוצה.   

מעבר לכל אלו, ירושלים באמת לא כל כך שונה מחיפה. הברדק המטורף שהיה בכבישים של הדר והעיר התחתית בחיפה (בזמן שבנו את המסלולים לרכבת הקלה, שהפכה עם הזמן לאוטובוס ארוך, אוטובוס שלא סוחב בעלייה, שעוד לא הראה את פניו בעיר) כרגע שולט בירושלים וזה מקשה על ההתניידות. אבל איכשהו הפקקים והחפירות ברחוב יפו הפכו לחלק מההווי הירושלמי שאני מכירה, מן קונצנזוס קיטורי שכזה. הטופוגרפיה של שתי הערים יחסית דומה וחלק מהשכונות ממש מזכירות את חיפה. להסתובב בקטמון וברחביה יכול לגרום לי להתקף בהלה שאמא שלי תוציא ראש מאיזה חלון ותצעק לי לבוא ולסדר את החדר שלי. למרות זאת, אני גרה בגבעה הצרפתית בעיקר כי לא בקטע שלי לעמוד בפקקים בבוקר בדרך ללימודים או אחרי היציאה ואני נהנת מהקרבה לעבודה, ללימודים (הר הצופים) ולמכון הכושר הצמוד לו. אזורי המגורים החביבים במיוחד על סטודנטים הם מרכז העיר (המתגוררים שם מקבלים מלגה), נחלאות, רחביה, קטמון, המושבה הגרמנית ו… מי שמרחיק עוד יותר נהנה משכר דירה נמוך יותר וזמן נסיעה ארוך יותר, תלוי לאיזה קמפוס בעצם.         

טוב, קשקשתי הרבה ואנסה לסכם את הנושא עבור החיפאים המתלבטים האם לעבור לירושלים למטרות לימודים או… כל מטרה אחרת בעצם (אם הצלחתם לקרוא עד כאן, או שאני לא כותבת בכלל או שאני כותבת מגילות, מתנצלת). המגורים בירושלים יכולים להעיק, לפעמים כל עניין החרדים, הפקקים, חסימת הכבישים… לפעמים כל אלה יכולים להטריף כל אדם ולגרום לו לפנטז על הנסיעה צפונה בכביש 6. אבל אז יוצאים מזה, מבלים, נהנים ומבינים שיש בירושלים הרבה שאין בשום עיר אחרת, והדבר הזה הוא… טוב, תצטרכו כבר לבוא ולגלות לבד.